מה עושים עם כל הכעס הזה?

כעס

לפני כמה שבועות בתי בת השלוש כעסה נורא. עשיתי משהו (פעוט למדי) שלא מצא חן בעיניה ויחד עם עייפות של אחה"צ קיבלנו מתכון מנצח לכעס.

זכרתי את תרגיל אחיזת האצבעות ובעדינות הראתי לה שכשאנחנו כועסות אפשר לחבק את האמה וזה עוזר לכעס לצאת החוצה ולהיעלם. בעודי מסבירה לה היא תפסה את קערת המרק והטיחה אותה על הרצפה. כן. ממש ככה. שתינו היינו בשוק ועזבנו את "זירת הפשע". הרעש העיר את התינוק הישן ואי אפשר היה לדרוך בשום מקום כי היו זכוכיות בכל מקום. אז חיכינו שאבא יחזור הביתה ויעזור לנו להיחלץ.

כמו בהזמנה באותו סוף שבוע הייתי בסדנה של קפסיטאר ופאט היקרה בחרה לעסוק באותו פרק לימוד בכעס. מאיפה הוא בא ולמה ומה אפשר לעשות איתו.

שמחתי לאפשרות להסתכל על הדברים ממקום חדש. הבנתי שהביטוי של הכעס הוא חשוב. מאוד. והתפקיד שלי הוא ללמד את עצמי, את ילדי ואת כל מי שמוכן ללמוד את זה לתת לכעס ביטוי שאינו פוגע באף אחד.

הרבה פעמים אפשר לראות ילדים (שהופכים למבוגרים כמובן) שעוצרים את הכעס. אוצרים אותו בתוכם. כי כעס זה לא יפה, לא מוכל, זה לא בסדר לכעוס, זה לא נעים  – השלימי את הרשימה…

כך הילד לומד שאסור לו כעוס. אסור. ומה קורה כשבכל זאת הכעס בא לבקר (מאחר והוא חלק ממנגנון פיסיולוגי שאינו לגמרי בשליטתנו)?

להוציא אותו החוצה.

ילדים נכנסים לטנטרום של כעס. זה משהו שאולי לא כ"כ נעים לי לראות ויחד עם זאת חשוב כ"כ לאפשר להם לעשות זאת. הם מוצאים ככה פורקן. הכעס יוצא החוצה ויש רגיעה. כאשר עוצרים את הכעס בפנים הוא נשאר. מוצא לו בית בתוכנו וההרס שהוא יכול להביא איתו גדל והולך והאפשרות להפוך להיות כעוסים כבר לא רחוקה כ"כ.

שמחתי להבין שמה שילדתי המתוקה עושה הוא בעצם תגובה בריאה ופיסיולוגית. שמחתי ללמוד שלא לעצור אותה. לאפשר לה. שמחתי מאוד ללמוד את זה כשהיא בת שלוש ולא 4, 5 או 15…

אז להטיח קערה על הרצפה זה בסדר?

לא. זה לא. ללמד את ילדנו לפרוק את הכעס שלהם באופן שאינו פוגע באף אחד. לא בהם, לא בסביבה שלהם ולא בחפצים. לעזור להם לצעוק. לרקוע ברגליים. להכות בכרית. לזרוק בובות בד שלהם (כך לא יווצר שום נזק). וכשמגיעה הרגיעה להחזיר גם את הסדר על כנו. הכריות חוזרות למקומן על הספה. הבובות למקומן בסלסלה…

וגם להקנות בעדינות ובדרך סיפורית, המתאימה לגילם כלים שנשארים איתם.

כעסתי

חודש בערך אחרי סוף השבוע המדובר כעסתי. הייתי מלאה בכעס. הרבה מאוד דברים ואירועים הצטברו להם יחד ופשוט כעסתי. לא מצאתי את הדרך לבטא את הכעס אז החלטתי ללכת לישון. בכניסה למיטה הבנתי שאני לא רוצה ללכת לישון עם כל הכעס הזה בתוכי אז עשיתי אחורה פנה ונשכבתי על הספה. עד יעבור קצת הזעם. המתוקה הזו ניגשה ושאלה למה אני לא הולכת לישון. אמרתי לה שאני כועסת עכשיו ואני לא רוצה ללכת לישון עם הכעס אז אני מחכה קצת שהוא יעבור. והיא בטבעיות כמעט נונשלנטית של ילדה בת שלוש אמרה "אז תחזיקי את האצבע של הכעס" והראתה לי בשתי ידיה המתוקות איך היא מחבקת את האמה.

ומה קרה? בבת אחת הכל נמס. אחזתי את האצבע והתרגשתי כ"כ מהפשטות שלה. אני בכלל שכחתי שיש לי את האפשרות לאחוז באצבע והנה היא. עם חוכמתה. מזכירה לי. ואני יודעת גם שהיא תזכור. שהכלי הזה ועוד רבים אחרים שהיא לומדת יישאר בתוכה. יחזק את חוכמתה הפנימית. ימשיך לתמוך בה בילדותה בהתבגרותה וגם בבגרותה.

ולא מזיק לתמוך בכל התמונה הזו עם קצת תטא הילינג אז פשוט אימרי כן אם את רוצה… לקבל את ההגדרה של הבריאה לכעס. לקבל את הפרספקטיבה של הבריאה לכעס. לדעת מה זה אומר ואיך זה מרגיש לחיות בלי כעס. בלי לכעוס. לדעת לתת לכעס להמשיך ולזרום החוצה ממך. לתת לו ביטוי באופן שאינו פוגע בך או בכל אחד אחר. לדעת מה זה אומר ואיך זה מרגיש שלום פנימי. לדעת שיש בך מנגנון שמזהה את הכעס ויודע לעבוד איתו כדי לא לעצור אותו. לחיות בלי לשמור כעס בתוכך. בלי לקחת על עצמך כעסים של אחרים.

אז איך את מתמודדת עם הכעס כשאת פוגשת אותו?

אשמח לשמוע.

ואם מצאת את הידע הזה מועיל עבורך את מוזמנת גם להעביר אותו הלאה.

*נכתב לפני כשנה ורלוונטי גם היום