אנחנו נדרשות לכל כך הרבה. אנחנו לא סופר-אמהות. ולא סופר-נשים. אנחנו עושות כמיטב יכולתנו. ויש אי שם קול ששואל אם זה מספיק.

אנחנו מקבלות את הקלפים בחיים האלה. ואז אנחנו משחקות עם היד שקיבלנו. לפעמים תחשבי שלא בחרת את היד. לא בחרת מתי היא מגיעה. לא בחרת מה יש בה.

הכל אפשרי. זה לא אומר שהכל קורה. למה הכאב לא תמיד חולף גם אחרי עבודה פנימית? על שורשים רגשיים, דפוסים, שינוי וריפוי. לפעמים דרך שיחה, לפעמים דרך תנועה, ולפעמים בדרכים שאין לי באמת דרך להסביר.