אנחנו מקבלות את הקלפים בחיים האלה.
ואז אנחנו משחקות עם היד שקיבלנו.
לפעמים תחשבי שלא בחרת את היד.
לא בחרת מתי היא מגיעה.
לא בחרת מה יש בה.
וזה יכול ממש להרגיש ככה,
וחשוב שנזכור, שזו פרספקטיבה חלקית.
יש בנו חלק שבחר.
לפעמים זה אחד הדברים שהכי קשה לקבל.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה מישהו אימת אותי עם האפשרות שברמה מסויימת חלק בי בחר בדלקת הפרקים. חלק בי בחר בנכות. במוגבלות. בקושי. בכאב.
ממש התעצבנתי. יותר מזה. התרעמתי על האפשרות.
איך אפשר בכלל לקבל את זה שאנחנו בוחרות בטראומות ובקשיים של חיינו?
עם השנים, למדתי להסתכל על הדברים מעוד זוויות וכיוונים. ריככתי את הכעס. הסכמתי להסתכל אל תוך הדברים ולא להסיט מיד את המבט. ועם הזמן הסכמתי לראות איך המסע שלי, על מכאוביו, הוא מסע החניכה שלי. הוא זה שבונה אותי להיות מי שאני.
נחזור אל הקלפים.
אל היד שקיבלנו. ואולי נסכים לראות שלפחות ברמה מסויימת, חלק בנו בחר בקלפים האלה.
ועכשיו – מה שכן שלך – זה איך את משחקת עם הקלפים האלה.
תסתכלי רגע על היד שלך. זו שמחזיקה בקלפים.
מה את רואה? איזה קלפים את מחזיקה עכשיו? איזה מהלכים אפשריים עבורך עם הקלפים האלה?
ואז, תסתכלי רגע לאחור. האם עם הקלפים האלה הגעת לעולם? או שאולי, הצלחת לאסוף קלפים בדרך? אולי יש קלפים שהצלחת להחליף באחרים, מתאימים יותר. תומכים יותר.
אם הצלחת להחליף או לאסוף קלפים במהלך חייך, זה אומר שיש לך יותר יכולת ממה שחשבת.
תחזרי אל היד שלך, ותראי אם יש קלף שהיית רוצה להחליף.
או אולי, את מבינה שחסר לך קלף.
אם חסר, תבקשי להבין איך הוא יכול להצטרף אל הקלפים שלך. האם יש משהו שאת יכולה לעשות בשביל שהוא יהיה שלך?
מוזמנת לשבת רגע עם היד שקיבלת. אולי יש לה מה לגלות לך על חייך.
