ממש לפני חודש התעוררתי לפנות בוקר מתנועה לא ברורה בצד השני של המיטה.
זה היה האיש שלי. מפרכס.
לקח לי רגע להבין מה קורה. קראתי לו. צעקתי את שמו. הדלקתי את האור. התקשרתי למכבי אש. בטעות. ואז למדא.
בת החמש שישנה ביננו התעוררה. בן השנתיים הגיע לחדר משפשף עיניים ולא מבין על מה כל המהומה.
זה היה הדבר המפחיד ביותר שקרה לי. כל כך הרבה תסריטים עברו לי בראש. הם לא היו חיוביים במיוחד.
מי שענתה לי בצד השני של הקו הנחתה אותי. משנרגעו הפרכוסים והוא שקע לשינה או עילפון או משהו בין לבין הוצאתי את הקטנים והלכנו לחדר השני לקרוא סיפור. כל רגע הלכתי להציץ עליו. לוודא שהוא שם. נושם.
האמבולנס הגיע. בדקו. ולקחו. חברה באה להיות עם הילדים ונסעתי גם.
סי טי ראש ואחריו אבחנה. מנינגיומה. גידול (בדרך כלל שפיר וכך גם במקרה שלנו) בראש שנוצר מקליפת המוח או משהו בסגנון.
הכל קרה כל כך מהר. שלושה בתי חולים. אשפוז. לרגע קצר חשבנו שיקח חודש או חודשיים עד הניתוח, אמרו שזה גידול מאוד שכיח, מוכר. הפרוצדורה פשוטה יחסית (עד כמה שאפשר כשמדובר בניתוח ראש). ברגע הזה דמיינו שנפעיל את כל כוחות הריפוי, את כל הקוסמות, את כל המכשפות, ונקטין את הגידול ואולי נוכל לדחות את הניתוח עוד. ונקטין אותו עוד. זה היה רגע קצר.
הגידול היה גדול. נתנו תאריך. 5 ימים.
אז נכנסנו למשימה חדשה. הפעלת כל מי שאפשר כדי לבדוק את שם המתנח. זה היה פשוט. זכינו. אנשי משרד הבריאות, נוירוכירורגים בכירים, כולם אמרו שאנחנו בידיים טובות. נשאר לנו לנשום.
ניתוח ראש ארוך. 10 שעות. טיפול נמרץ. צינורות. תחבושת גדולה על הראש. אף אחד לא מכין אותך לזה. זה בא ככה. פתאום. ואת חייבת להיות שם. חזקה. שמחה. אופטימית. יודעת שהכל טוב. ושיש כל הרבה דברים להודות עליהם.
בשבועות האלה למדתי את ההודיה. היא הפכה לטבעית עבורי. השתתפתי בתוכנית שפע אינטרנטית שהתחילה יום לפני שכל זה התחיל ובעיקר בזכותה הסתכלתי כל הזמן על הדברים הטובים שקורים לי, הדברים הטובים שקורים סביבי. הדברים שאפשר להודות עליהם. לאורך כל היום הראשון שהתחיל בפרכוסים לפנות בוקר והיה אחד הימים שבקלות יכל להפוך לגרוע בחיי הייתי עסוקה בלראות את הטוב כדי לזכור אותו בערב כשאשב לכתוב את ההודיות של סוף היום. אחרי זה זה כבר היה בתוכי.
אמא מטפלת בילדיה. זה טבעי. הם הגורים שלה, הם נוצרו בתוכה, גדלו בתוכה, ניזונים ממנה. הטיפול בילדים שלנו כשהם זקוקים לנו הוא טבעי. הטיפול בבן הזוג שלנו זה סיפור אחר. פחות טבעי. יש יותר מה ללמוד. הוא האיש שלי, אני רגילה שהוא חזק, תומך, חולק איתי את החיים ואת הבית, את גידול הילדים. ואז, הוא עייף, חלש, מתאושש. ואני מגייסת את כל הכוח והידע והקוסמות והמכשפות לשם ההחלמה.
וכשהוא לא ישן טוב אני מחזיקה לו את הרגליים ואת האצבעות. וכשכואב אני שמה ידיים. וכל הזמן אומרת תודה.
וזה כבר מאחורינו. והשגרה מעבר לפינה. ועוד חודשיים גם כבר לא יהיה זכר. כן תהיה הרבה מאוד למידה. שיעור רציני של החיים קיבלנו כאן. ומכאן ממשיכים. כל כך מהר ממשיכים קדימה. וזה כבר זכרון רחוק. כמו שאמרה האחות יומיים אחרי הניתוח – מעכשיו רק מתרחקים מהניתוח.
