בואי נישאר בקשר
נאמר כבר…

רגעים צרובים

אתמול העליתי פוסט לעמוד הפייסבוק שלי.

הרגשתי שמה שאני הכי רוצה להעביר דרך התמונה שאני מצרפת אליו הוא את תרדמת החורף החיצונית.

המאפשרת חיים פנימיים עשירים.

בחרתי בתמונה הזו.

%d7%a9%d7%9c%d7%92-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%90%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%95

(17.12.2016 – אל תוך החורף וההתכנסות פנימה שהוא מביא איתו
מתחילים את התהוותם דברים חדשים כאן, במרחב הריפוי
מי ייתן ונראה ניצנים באביב)

זכרתי שכבר השתמשתי בה בעבר.

ובכל זאת. היא היתה הכי מדוייקת בעיני.

ואז הסתכלתי על התמונות שיש לי בדף העסקי ומצאתי אותה.

מאז.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%940036

(17.12.14 – לפני שנה ויאנה הגיעה לארץ ולימדה כאן בפעם הראשונה קורס מורים. הייתי שם. בסוף אותו השבוע הארץ רגשה והיתה כאן סופה שלא נראתה כמוה הרבה מאוד זמן. הסופה הזו הגיעה בתזמון מאוד מאתגר עבורי. ירושלים היתה נצורה ולא יכולתי לחזור הביתה. אליק ורונה שהיתה בת שנתיים ורבע נשארו לבד בשלג. ביום האחרון של הקורס בכיתי המון. פגשתי קושי מאוד גדול. פגשתי כאב ופחד. הרגשתי את המרחק מהמשפחה שלי. רציתי להיות קרובה.
מאז לימדתי 4 פעמים את קורס היסוד ופעם אחת את קורס המתקדמים ובכל פעם פגשתי את היכולת והאפשרות לחיות את החיים אחרת. לחוות אותם אחרת.
בפברואר ויאנה תגיע שוב ואני מאחלת לעצמי להגיע לקורס המורים לאנטומיה אינטואיטיבית עם המון למידות, ידע ופרספקטיבות שיתמכו בי ובבני המשפחה שלי, שגדלה בינתיים, כשאסע בכל יום מירושלים להרצליה ואודה על האפשרות ללמוד כאן. בארץ.
שיהיה חג של ניסים ושל אור)

הכי מדהים היה לגלות שהיא מאותו תאריך! לפני שנתיים. 17.12.2014.

(ומי הבחינה בכך שבשנתיים האלה למדתי לערוך תמונה?)

ואז גללתי עוד למטה ומצאתי אותה שוב.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%940036

(29.9.2013 – נגמרו החגים, עכשיו באמת מתחילה השנה.
ממחר, בכל יום שני, שני שיעורי ציור בעומר ויום טיפולים בבאר שבע.
בשאר ימי השבוע אפשר למצוא אותי בירושלים.
בואו למלא מצברים, להתכונן לחורף, לחזק את מערכת החיסון ולהיפרד מכאבים וצרות אחרות)

 זה היה בספטמבר. לא קלעתי בול בשלושתם 🙂

לא זכרתי את הפעם ההיא. הראשונה.

וזה גרם לי לחשוב… האם זה בסדר להשתמש באותה תמונה שוב ושוב ושוב?

והתשובה שהגיעה מבפנים היתה כן.

לא סתם מגיעה אותה תמונה.

ונזכרתי מתי צילמתי אותה.

הייתי ברכבת בין מנצ'סטר לאדינברו.

הרכבת נתקעה כי היה שלג על המסילה.

עמדנו שם כמה שעות וחיכינו שיפנו אותו.

ולא ידעתי מה יהיה איתי.

ואיך להודיע לחברה שמחכה לי באדינברו שאני בעצם ממש מתעכבת.

הטלפון היה פשוט פשוט פשוט. בלי אינטרנט. וקצת דאגתי.

ואז ראיתי את העץ הזה.

והוא פשוט הרגיע אותי.

התמסרתי לנוף הכל כך מהמם שבחוץ.

כל כך לא מוכר בשבילי.

ובעצם גם כל כל כן.

אני מכירה את המקום בתוכי שכמה אל ארצות הקור.

וזה היה חיבור אל ארצות הקור.

להסכים להשתהות במקום הזה יותר זמן מהמתוכנן.

תקועה לכאורה בתוך רכבת.

ובעצם לא תקועה בכלל.

זמן של השתהות.

זמן של להיות.

כי אין לאן ללכת.

ואני נזכרת בזה ותוהה, מה גורם לרגעים מסויימים להיצרב בתודעה ובזכרון ולחזור אלינו שוב ושוב.

מה יש בהם ברגעים הנצרבים האלה?

ומה אין באלה שלא נצרבים?

ואם לא הייתי מצלמת את התמונה הזו, וחוזרת אליה אחת לכמה זמן כי היא מבטאת בשבילי כל כך הרבה, האם הרגע עדיין היה נצרב ככה?

ומה איתך?

איזה רגעים ותמונות צרובים בזכרונך ובתודעתך?

אל איזה תמונות ורגעים את כל הזמן חוזרת?

מוזמנת לשתף כאן למטה בתגובות 🙂


בנוסף אולי תאהבי את:

תגובות פייסבוק

תגובות

פעם בשבועיים או חודש אני שולחת עדכונים במייל. אם את רוצה לקבל אותם ממני את מוזמנת

בנוסף אולי תאהבי את:

להודות על התודה

בכל פעם שאני נזכרת ביצירה של ההודיות, ברגעים בהם הן התחילו לתפוס צורה ושם עמוק בתוך תוכי, אני מתרגשת. הייתי במקום מאוד מורכב בימים האלה.

להמשך קריאה »

26.12.17 יצירה

תהליכים של יצירה תהליכים של לידה יש כל כך הרבה דברים שמבקשים להתגשם דרכנו ואנחנו לפעמים קשובות לא תמיד לפעמים מצליחות להגשים לא תמיד ולפעמים

להמשך קריאה »
דילוג לתוכן