השבוע ישבתי לכתוב דיוור לתפוצה שלי בו היתה הזמנה לעשות איתי סיכום של 2022 וקבלת פנים ל 2023.
אני שמה כאן את פירות התרגיל שהזמנתי לעשות.
מוזמנת לצלול איתי פנימה אל שלי ואולי אחר כך יהיה לך חשק לצלול גם אל שלך…
רגע או שניים אל תוך 2023 אני עוצרת להסתכל עליה.
אני אוהבת לעשות את עצירה הזו,
להתבונן אחורה, להניח כוונות וזרעים קדימה.
באופן טבעי אני עושה את התנועה הזו סביב שלושה מועדים בשנה…
ראש השנה, יום ההולדת שלי וראש השנה האזרחית.
יצא שיש לי תקופה כזו שבה כל חודשיים יש לי הזמנה לעשות את זה.
אז אם לא הסתכלתי על מה שהיה בראש השנה, חודשיים אחר כך, בנובמבר, יש לי יום הולדת, ואם לא הסתכלתי על זה ביום ההולדת, אסתכל על זה בינואר.
בדרך כלל, זה יקרה באחד מהם.
והשנה, הגענו לינואר.
מסתכלת על השנה שחלפה ומבקשת להניח הכרת תודה על מה שהיה בה.
האמת, כשאני מביטה לאחור ונזכרת, היא היתה לא כל כך פשוטה.
בינואר 2022 חליתי בקורונה.
הקורנה עצמה נמשכה פחות מיממה, עברה בסדר ואפילו יצאתי ממנה קצת זחוחה, כאילו ניצחתי אותה והיא קטנה עלי.
שבועיים אחר כך התעוררתי עם ברך נפוחה וחוסר יכולת להזיז אותה.
דלקת הפרקים העתיקה שלי, שבמשך יותר מעשור נמנמה לה התעוררה.
והיא היתה עוצמתית מאוד כשעשתה את זה.
ההחרפה הזו וההתעוררות שלה לקחו אותי לסיבוב רציני ולמפגש עם שאלות ביחס לגוף שלי, לריפוי שלו, למפרקים שלי, למה הוא מסמן לי.
תהליך הריפוי לקח יותר זמן ממה שחשבתי שיקח.
גם כאן היתה איזו זחיחות בהתחלה. עד שהיא התפוגגה.
חשבתי לעצמי שאם כבר הצלחתי לצאת ממצב כרוני של דלקת פרקים אני יודעת את הנוסחה וציק צק יוצאת מזה שוב.
השבועות עברו וגם החודשים והשיפור היה איטי. איטי מאוד.
הרבה תסכול, הרבה פחדים וספקות.
חצי שנה אחרי, סביב יוני, התחלתי להרגיש שאני באמת יוצאת מזה.
תנועות הריפוי והשיפור היו כל כך עדינות וקטנות שלפעמים היה ממש קשה להבחין בהן.
מצאתי את עצמי בשיח עם הגוף שלי על קצב ההחלמה שלו.
חזרתי אל כל מיני תנועות פנימיות שמזמן כבר שכחתי או זנחתי כי הן לא היו בראש סדרי העדיפויות.
ההתמודות עם המגבלות בשנה הזו, כשאני כבר אמא לשני ילדים היתה אחרת לגמרי מזו שהיתה לי בגיל 24. תקופה שבה אף אחד לא היה תלוי בי ובתפקוד שלי.
אז יכולתי להתמסר אך ורק לריפוי.
ועכשיו, זה היה אחרת. חלק מהחיים.
איך אני יכולה להתמקד בריפוי שלי כשהוא לא יכול לצבוע את כל הדקות שלי באופן מלא.
ומתוך ההזכרות בארוע המתמשך הזה, שליווה חלק גדול מהשנה שלי, אני מבקשת להודות.
להודות על זה שהסתיים.
להודות על כל השיעורים שלמדתי במהלכו.
תודה על הזכות להיות בקשר עם הגוף שלי. להקשיב לו. להבין אותו.
תודה על הענווה.
תודה על הליווי והדרכה.
תודה על העזרה והתמיכה שקיבלתי מהאיש שלי ומכל המטפלות והמטפלים שתמכו בי.
תודה על העזרה וההכלה שקיבלתי מחברות וחברים אהובים.
תודה על הפורפורציות.
תודה על פרספקטיבה נוספת שנבנתה בי.
תודה על הלמידה לנוע באופן נוסף עם הגוף. למידה שנולדה מתוך המגבלה וחוסר היכולת לדרוך על הרגל.
תודה על המנוחה. ועל כך שהמערכת כולה התגייסה כדי לאפשר לי אותה.
תודה על הדרך.
תודה על התקווה והאמונה שהיו שם ברקע כל הזמן.
תודה על רגעים של תסכול ושל סבל. על כך שהם חלפו ועברו. על היכולת לזהות ולזכור שהם באים בגלים, אם אני לא נאחזת בהם.
אני עוצרת ונושמת. מאמינה שיש דברים נוספים להודות עליהם ומוכנה לתת להם לפעול ברקע כשאני מרגישה שאני רוצה להמשיך אל הצעד הבא.
לזרוע זרעים לשנה הקרובה.
אני מרגישה שהמרחב שאני רוצה לחזק קשור לחוויה הגופנית שהיתה לי לפני שנה.
אני רוצה לחזק את העבודה שלי עם הגוף.
להכניס יותר תרגול אל היום יום שלי.
להמשיך להעמיק את ההקשבה לצרכים שהגוף מציף.
הדרך שאליה אני מחוברת לשם כך היא דרך הצ'י קונג.
ואני שמה זרעים לתרגול תדיר בשנה הקרובה.
וכמו שהזמנתי בדיוור שכתבתי, פותחת את המייל ושולחת לעצמי מייל מתוזמן לעוד שנה.
קפסולת זמן דיגיטלית קטנה בה אני מנכיחה ומחזקת את הדבר בחיי.
במייל לעצמי אני מודה לעצמי על כל הזמן שהקדשתי בשנה החולפת לתרגול.
זה תרגיל מעניין שעוד לא עשיתי אף פעם.
אני סקרנית לגלות מה הוא יאפשר.
בעוד שנה אגלה 😊
אם הגעת איתי עד כאן, אולי גם לך מתחשק להסתכל עכשיו לאחור, להודות על מה שהיה, גם על האתגרים והקשיים שהיו, לאתר את הדברים שיש מה להודות עליהם.
ולזרוע זרעים לשנה שהתחילה ממש לפני רגע.
שתהיה שנה נפלאה, מלאה בדברים להודות עליהם.
נעם
