אפשר להרגיש בחסרונו של משהו שלא היה לי מעולם?
אף פעם לא היה לי סבא
טוב בעצם היה לי. אחד. הוא נפטר כשהייתי בת 4. אין לי זיכרונות ממנו. אז אני לא יודעת אם זה נחשב. לא זוכרת תחושה של סבא.
השני נפטר 25 שנים לפני שנולדתי.
לפני 61 שנים.
הוא נרצח על ידי ליגיונר ירדני בכנס של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ברמת רחל ביום ראשון י"ח בתשרי תשי"ז.
ליגיונר ירדני ראה יהודים על הגבעה שממול, ופתח בירי. ריסס. 19 פצועים. 3 הרוגים. אחרי כמה ימים מספר הפצועים ירד ל 18. מספר ההרוגים עלה ל4. כך מספר העיתון.
הכרתי את הסיפור.
בקווים כלליים. כלליים בלבד.
אף פעם לא הייתה אזכרה. אף פעם לא ראיתי קבר.
סבתא שלי לא דיברה עליו. לפחות לא בנוכחותי. לפחות לא משהו שאני זוכרת.
עם אמא אני זוכרת שיחות קצרות. קצת ריקות. אחרי הכל היא היתה בסך הכל בת שלוש כשנעלם לה פתאום האבא שכל כך אהבה ולא שב.
רק כשהבת הבכורה שלי היתה בת שלוש הבנתי קמצוץ מהדבר הזה. מה זה לאבד אבא בגיל שלוש. לפני כן גיל שלוש נתפס אצלי כתינוק שלא ממש מבין ויודע מה קורה סביבו. וכשהייתי אמא לילדה בת שלוש אולי הצלחתי להבין לרגע קצר אחד את עומק הכאב. את עומק הבור.
והמשכתי הלאה. כי כשלא מדברים על זה בבית אז פשוט ממשיכים הלאה.
אף פעם לא הקדשתי ממש מחשבה לאיזה מין איש הוא היה. ידעתי שהיה רופא שיניים. וחובב ארכיאולוגיה. ופחות או יותר זהו.
הכרתי סיפורים. ברובם נוכחותו היתה חוסר נוכחותו. החוסר שלו היה בעל נוכחות מאוד גדולה. שלא מדברים עליה. כיאה ליקית שאיבדה את כל משפחתה בשואה ולא דיברה עליה, ככה סבתא שלי הגדילה לעשות ולא דיברה גם על האיש שאהבה שיום אחד יצא מהבית ויותר לא חזר.
השאיר אותה עם ילדה בת שלוש והמון כאב.
עכשיו. 13 שנים אחרי שנפטרה האישה שלא עלתה לקברו של בעלה מעולם ולא דיברה עליו. ולא הוציאה את האקדח שלו ואת יומני המטופלים שלו מביתה. עכשיו אפשר להיזכר במי שלא הכרנו מעולם.
רצף אירועים שיחות ושאלות הביאו את אמא שלי להבין שהיא רוצה לקיים אזכרה.
אירוע הירי בו נרצח היה בסוכות. 23.9.56. יום ראשון. אמא הסתכלה בלוח השנה וגילתה שגם השנה התאריך העברי יוצא ביום ראשון והחליטה – זה היום.
היא סיפרה לי שזה מה שכוונתה לעשות ואני המשכתי לתחזק את הדפוס ואת ההרגל של לקבל את זה בלי לחשוב יותר מדי. בלי לשאול. סבבה. מתאים. 61 שנים אחרי שנרצח. ניזכר בו.
נסעתי אליה עם המשפחה שלי לחג וקצת שוחחנו על מה שעתיד להיות. היא נתנה לי לקרוא כמה קטעים של גזירי עיתון שבהם נכתב עליו. פתאום מצאתי איש.
פתאום הרגשתי את החוסר. פתאום היה לי בור שחור באמצע הגוף. בור של כאב. בור של תסכול. בור שכואב את זה שלא הכרתי אותו מעולם. ואוו. איזה איש הוא כנראה היה. כך מספרים הכתובים. משכמו ומעלה. איש שיחה. איש עקרונות וערכים. איש טוב ומיטיב.
וחשבתי מה היה אילו… אילו הייתי זוכה להכירו. לשחק אתו כילדה. לשוחח אתו כאישה צעירה. לספוג ממנו את כל מה שניתן היה לספוג מאישיות כמותו.
ואני יודעת שיש שם שיעורים נשמתיים. שנפגשים. הוא עם שלו. אני עם שלי. סבתא שלי ואמא שלי עם שלהן. כל מי שקשור לסיפור הזה בדרך כזו או אחרת. כל השיעורים הנשמתיים האלה נפגשים ומצטלבים בנקודה אחת.
וגלי הבכי באים והולכים. הם מלווים אותי כל היום. ואני מאפשרת להם. שמחה לקראתם. מרגישה שאולי במקום מסוים אני מרגישה עכשיו גם בשביל סבתי האהובה שלא הרשתה לעצמה לכאוב את מותו באמת עד יומה האחרון. 48 שנים אחרי.
השיעורים הנשמתיים מעודדים אותי. אני מזמינה את זרם התודעה של אבותיי אשר ביניהם הוא נמנה לעטוף אותי ולהעניק לי את מה שיש להם עבורי.
מחכה בשמחה ובהתרגשות ליום ראשון. ליום האזכרה. ממתינה.
*** הפוסט נכתב ביום חמישי. האזכרה התקיימה ביום ראשון. התמונות צולמו באתר אשר ברמת רחל.
