היום לפני שנה התרחש נס בביתנו.
הנס הזה נחווה כטראומה מאוד חזקה עבורי.
והיום, בפרספקטיבה של שנה, אני מסתכלת על האירוע הזה ומודה עליו.
היום לפני שנה ב 5:20 בבוקר התעוררתי משינה בעוד האיש שלי מפרכס במיטה לצידי.
זה היה הדבר הכי מפחיד שחוויתי בחיי.
היום אני יודעת לומר תודה.
תודה שהוא פרכס ב 5:20.
ככה אפשר היה לדעת שמשהו לא בסדר. למצוא את הגורם ולטפל בו.
ב 6:00 השעון שלי צלצל. התכוונתי לצאת להליכה. אם היה מפרכס כשאני בהליכה הטראומה הייתה נחסכת ממני אבל לא היינו יודעים שיש משהו שמאיים עליו בתוך הראש שלו.
הוא היה קם עייף מאוד, אולי עם כאב ראש, וממשיך בשגרת יומו.
והאיום לא היה נחשף.
אני מוצאת בתוכי שני קולות. אחד שעדיין מחזיק את האירוע כטראומטי. ושני, שמבקש לשחרר את המטען השלילי ולהשאיר את הלמידה והצמיחה שהתרחשו שם ובכל התהליך שהגיע לאחר מכן.
אני בוחרת לחזק את הקול השני.
אני מכבדת את הקול הראשון.
יש משהו מאוד מיוחד בשני הקולות האלה. ביכולת לזהות אותם. להקשיב לשניהם. לקבל את שניהם. ולבחור את מי מהם אני מחזקת.
אני מודה על האפשרות ועל היכולת לזהות את המתנות שהגיעו עם הטראומה ובכך לעזור לתהליך הריפוי להתרחש.
מעניינת הסמיכות לשנה החדשה. אני מודה על השנה האחרונה עם כל השיעורים שהביאה לי ומבינה שזהו ראש השנה. התחלה חדשה. יום ההולדת של הבכורה שלנו. רוחות הסתיו. הכל מתכנס אל רגע אחד שבו משהו חדש נולד.
