השבוע הלכתי למפגש ראשון בתהליך אימון. קואוצ'ינג.
כשהמאמנת החדשה שלי שאלה אותי למה בעצם אני רוצה להכנס לתהליך כזה התשובה היתה לי מאוד ברורה:
בתהליכים שאותם אני מלווה הרבה פעמים אני חושבת שחלק ממה שאני עושה קשור לעולם האימוני ואשמח להבין את התהליכים האימוניים בצורה טובה ומלאה יותר.
בנוסף, אני מרגישה שבכל מה שקשור למעטפות של העסק שלי, כל מה שהוא לא הטיפול והליווי עצמו, לא יזיק לי להשתפר ואני רוצה לגייס כלים פרקטיים כדי לעשות את זה טוב יותר.
כמי שבמשך שנים נמצאת בעולמות קרובים וחופפים לעולם האימון אני מרגישה שיש דברים שאני מכירה ויודעת ויחד עם זאת, לא ידעתי ממש למה לצפות.
המפגש היה מאוד נעים, מצאתי את עצמי מספרת ומשתפת אישה שלא מכירה אותי על כל מיני נקודות משמעותיות בחיים שלי ובביוגרפיה שלי וגם מקבלת ממנה משוב על ההתפתחות שבהם. לפרקים אפילו הסמקתי.
כל מיני דברים שנראים לי חלק בלתי נפרד מהחיים ומההתפתחות שלנו כבני אדם הוגשו לי כמשהו שאולי אינו מובן מאליו כל כך, ואינו ברור לכולן.
לקראת סיום המפגש התעכבנו על נושא הערכים, באיזה ערכים אני מאמינה ורוצה שיתקיימו בחיים שלי.
את ההתבוננות הזו עשיתי פעמים רבות מנקודת המבט של התפתחות העסק שלי, לאו דווקא מנקודת המבט של החיים עצמם.
עברנו על כל אחד מהערכים, היינו איתם, הבנו מה זה אומר בשבילי וגם, עד כמה הם נוכחים ומתגשמים במציאות חיי.
ואז הגענו אל ה"שמחה".
באופן כללי אני תופסת את עצמי ומרגישה שחסרה לי שמחה בחיים, זו לא שמחה פשטנית, זו יותר אנרגיה ואווירה שבאנגלית היא joyful או joyfulness .
מין תחושה כזו שיש במבנה שלי גם כל מיני דברים או חלקים שמייצרים כובד, ולא מאפשרים את הריחוף, הקלילות, המשחקיות שבחיים.
שהדברים האלה מתקיימים בחיי מתוך תשומת לב ומאמץ ולא לגמרי באופן טבעי ופשוט כי הם שם.
אחרי שהתמונה הזו התגלתה בפני שמתי לב לשני חלקים מרכזיים –
אחד שישר רוצה לעשות עם זה משהו, שמביא קול שאומר "קדימה, עכשיו תמצאי את הדברים שמשמחים אותך, שמביאים את האנרגיה הזו אל החיים שלך, שגורמים לך להרגיש כמו שאת רוצה ושחסר לך וככה תעצימי את התחושה הזו והיא תגדל".
ולצידו, קול שמתפתח מאוד בזכות לימודי ההתמקדות (focusing) שאומר "רגע, בואי פשוט נכיר במה שיש. על כל המורכבות והיחסים שנרקמים כאן בתוך המערכת שלך. זו התחושה שלך ביחס לשמחה. בסדר. זה מה שזה".
וכשהמאמנת שלי ביקשה שאבחר פעולה שאותה אעשה השבוע שקשורה לזה התשובה שלי היתה לטבול בתוך הנושא הזה, להרגיש אותו, להיות איתו, להבין אותו ואת המערכת שלי בהקשר שלו טוב יותר.
כשיצאתי מהפגישה התקשרתי אל האיש שלי והוא סיפר לי שהוא מכין לנו את הסלט האהוב עלי לצהריים.
התשובה שלי היתה "איזה כיף, זה מאוד משמח אותי"
והוא בתגובה – "התפקיד שלי בחיים הוא לגרום לך שמחה"
אז מה קורה כאן בעצם?
הרגע אמרתי שחסרה לי שמחה, שהיא לא מתקיימת מספיק בחיים שלי, ושאני לא רוצה להתחיל לחפש עכשיו את הדברים שמשמחים אותי כדי לעשות אותם יותר כדי להעצים אותה אלא רגע פשוט להסכים להיות עם זה.
אז מה פתאום אני שמחה כל כך? ואיך זה שבן הזוג שלי מצהיר שתפקידו בחיים הוא לשמח אותי?!
עד כמה התפיסה שלי מעצבת את החוויות שלי?
עד כמה אני ערה לעתים וישנה לעתים אל מול החיים שלי והאיכויות שיש בהם?
עצרתי. חייכתי. נשמתי. ואמרתי לעצמי, וואלה, זה ממש נחמד.
אני מכירה את התחושה הזו.
אני מכירה אותה אחרי עבודת אמונות, אחרי טיפולים אנרגטיים וגם אחרי עבודת גוף, גם כמטפלת וגם כמטופלת והנה היא כאן, גם אחרי פגישת אימון שרובה היתה בכלל פגישת היכרות.
אברהם ואסתר היקס אומרים ask and it is given, ברגע שאני מצביעה על משהו שחסר לי בחיים, אני בעצם מבקשת אותו והוא ניתן לי.
כל שעלי לעשות (ולא, זה לא תמיד פשוט) זה להסיר את המחסומים שמונעים מהדבר להתממש.
זה הרבה יותר מורכב ועמוק מזה, ויום אחד גם לזה אגיע (עם רשימת הנושאים הצומחת עליהם אני רוצה לכתוב בבלוג) ועכשיו אסתפק בתמונה הבהירה כל כך שעמדה לנגד עיני כשסיימתי את שיחת הטלפון הקצרה הזו.
אמרתי שחסרה לי שמחה בחיים. שאני לא מרוצה מהמקום שיש לה בחיי.
בכך ביקשתי שמחה.
והיא ניתנה לי.
יש מחסומים שמוסרים באופן לא מודע,
יש כאלה שאנחנו מסירות בעזרת עבודת מודעות ותודעה פשוטה,
ויש מחסומים שאנחנו מתחזקות במשך שנים ודורשים הרבה תשומת לב כדי להתפרק.
משהו בי היה מוכן ובשל לשחרר לפחות חלק מהמחסומים שיש ביני, בין החיים שלי ובין השמחה וברגע שהמחסומים הוסרו, היא התגשמה אל תוך חיי וגם יכולתי לראות את זה ולהכיר בזה.
כשאני זוכרת שזה ככה, אני מעניקה לעצמי ולנשמתי מתנה גדולה,
ואני מבקשת להעניק אותה גם לך,
במיוחד עכשיו, לקראת שנה חדשה שעומדת בפתח, זמן שבאופן טבעי אנחנו נכנסות בו להלך הרוח של מה שהיה ומה שנבקש שיהיה.
שתהיה שנה נפלאה,
את מוזמנת לכתוב כאן למטה איזה שנה את מבקשת לעצמך,
נעם
