כשהיא הגיעה אלי מיד היה אפשר לראות עליה שכואב לה.
היא נכנסה בדלת בצעד מהוסס, הגב מעט כפוף ונוקשה.
אפשר לראות את הכאב על הגוף, על איך שהוא נע, על הפנים.
והכאב שלה היה גלוי לעין.
היא מתמודדת עם כאבי גב כבר שנים, הם באים והולכים.
היא יודעת לשים לב לדפוסים שונים ומצבי שונים שמעוררים את הכאב ומביאים את ההתקפים האלה.
כבר גילינו בעבר שגם אמא שלה סבלה מכאבי גב במשך שנים ויש לה זיכרונות ילדות מאוד ברורים של אמא שוכבת במיטה עם גב "תקוע".
לא שוחחנו הרבה. היה מאוד ברור שהגוף זקוק לעבודה.
הגוף דיבר. כמעט צעק.
היא נשכבה על מיטת הטיפולים ומצאה את התנוחה שבה הכאב אינו מציק ונוכח בצורה בלתי נסבלת והתחלנו לעבוד.
כשאני עובדת עם מישהי, אני מרגישה שאנחנו עובדות יחד.
שיתוף הפעולה שלנו הכרחי. לקיחת האחריות שלה הכרחית.
אני לא יכולה לעבוד במקומה. היא לגמרי איתי. ואם לדייק, אני לגמרי איתה.
לאט, בעדינות, ברכות, אנחנו מסבות את תשומת הלב אל הגוף.
כשהגוף כואב המהלך הזה נעשה באופן עדין במיוחד.
מה קורה בגוף? איזה מקומות מבקשים תשומת לב?
מתחילות לטייל. אני מזמינה אותה לשלוח את הנשימה אל המקום שהכי זקוק לתשומת הלב עכשיו, ברגע הזה. ומצרפת את היד שלי שנחה בעדינות ופוגשת את הנשימה שלה.
מהר מאוד עולה גם מחשבה. לא טוב לה. היא מרגישה שהיא לא נמצאת במקום שבו היא צריכה ורוצה להיות.
זה גורם לה להתאמץ. והנה, אתמול, אחרי שכבר הרגישה טוב יותר, היא התאמצה והדבר מיד הורגש בגב.
הגב שלה מדבר איתה. מדבר אליה. מספר לה את מה שאולי קשה לה לשמוע.
ואנחנו נשארות עם זה.
הדיבור פוסק. הנשימה, תשומת הלב, היד המונחת.
לפעמים ממש אפשר להרגיש את השחרור.
נשימה עמוקה במיוחד שמגיעה. רעד. בכי.
לפעמים הוא עדין כמו רפרוף כנפיים של פרפר.
ממשיכות לטייל. איפה עכשיו יש מקום שזקוק לתשומת לב? שזקוק למגע? שרוצה שנפגוש אותו?
אנחנו עם הכתפיים. הנשימה שלה. הידיים שלי. תשומת הלב של שתינו. נוכחות.
היא מעמיסה על עצמה דברים שלא שייכים לה.
זו נטייה שהיא מכירה מאז ומתמיד. זוכרת את עצמה כילדה מזינה את הדפוס הזה.
היא מזהה שהוא קשור לנטייה שלה לרצות אחרים. לתת לרצון של האחר להיות חשוב יותר מרצונה שלה.
ואנחנו שם. יחד. מאפשרות לכל מה שעולה פשוט להיות.
להכיר בזה. שגם זה נמצא.
וככה אנחנו ממשיכות. מטיילות לנו ממקום למקום.
התנועה טבעית, ברגע שמקום אחד מקבל את תשומת הלב והנוכחות לה הזדקק, הוא כמו מרפה ומאפשר למקום אחר לסמן לנו – "עכשיו תורי".
יש מקומות ברורים, מתבקשים אפילו.
יש כאלה שמפתיעים אותנו.
יש מחשבות וזכרונות שעולים, צפים ולעיתים גם משתחררים.
ואפשר להרגיש איך עם כל מקום בו אנחנו שוהות משהו בגוף כולו נרגע.
הנשימה משתנה. הנוקשות מתרככת.
וכשאנחנו מסיימות את העבודה המשותפת שלנו, היא מתסובבת לאט ומתרוממת, והגב זקוף וישר.
והכאב פחת בצורה משמעותית.
ויש הקלה. וחיוך.
והכרת תודה גדולה על הקסם הזה שמתרחש מתחת לכפות הידיים ומאפשר לגוף להשמיע את עצמו, לשחרר את הכאב, לשחרר את המקומות שנתקעו ומחזיקים את הכאב.
כמו ללטף אגרוף קפוץ ולאפשר לאצבעות להרפות זו מזו עוד ועוד עד שהיד נפתחת והיא מונחת לה פתוחה ונינוחה.
אנחנו נפרדות, לעת עתה.
והיא תמשיך לפגוש בתוכה את כל מה שעלה ותהיה מודעת יותר לדפוסים שלה ולאפשרות שלה לבחור איך להתנהל ולחיות את חייה.
עד הפעם הבאה בה היא תזדקק לנוכחות שלי איתה.
