ללמוד מהחיים – צמיחה וריפוי בזמן קורונה

קצת כמו שאחרי הסערה אפשר ללכת על חוף הים ולגלות את כל מה שנשאר עליו,

החוף מתמלא בדברים,

שקיות מפורקות,

עצים שנסחפו,

המון פלסטיק,

צדפים,

אלמוגים,

אוצרות של ממש.

כך גם אנחנו עכשיו,

אחרי הסערה,

אפשר לצאת החוצה, מתוך עצמנו,

כבר לא צריך להסתתר כדי לשרוד,

אפשר להיות בקשר,

ולהתבונן למרחק.

למצוא אוצרות על חוף הים הפרטי שלנו,

ולגלות, מה הושלך החוצה.

לבחור, מה לאסוף ולשמור.

מה לשחרר.

אחרי הסערה אפשר להסתכל רחב יותר, ולהתבונן בשיעורים הנשמתיים שמתאפשרים לנו בתקופה הזו.

כשמסתכלים מנקודת המבט הזו מגלים שכל כך הרבה למידה וריפוי מתאפשרים.

הרי הלמידה והצמיחה נעשות מתוך החיכוך, הקושי, האתגר.

יש שיגידו הסבל.

אני מעדיפה רך יותר. אפשר ללמוד, להתפתח, לצמוח, גם בלי לסבול.

אני אוהבת את השימוש במילה חיכוך.

להרגיש את הגבולות שלנו. להרגיש אותם זזים, נמתחים, נפתחים, מוגדרים מחדש.

להרגיש את מה שמגביל וחוסם. ואת ההשתנות של אותם דברים.

אני מסתכלת עלינו, עלי ועל המשפחה הגרעינית שלי ורואה את הלמידה הגדולה הטמונה בביחד שלנו.

אף פעם לא היינו תקופה ארוכה כל כך רק אנחנו. ואנחנו כל הזמן.

אני רואה את האהבה של הילדים שלי גדלה.

הם מתרגלים להיות יחד וזה נעשה קל יותר, ברור יותר, מובן יותר.

אני רואה ריפוי גדול מאוד אצל הבכורה.

בימים כתיקונם ובשגרה הישנה, השגרה "של לפני", כל יום עם האיסוף מבית הספר היה נפתח בשאלה "מה עושים היום? עם מי נפגשים היום?"

הגילוי שאין תוכניות היה מביא אתו קושי גדול ותסכול.

ועכשיו, כבר כל כך הרבה שבועות שאין מפגשים ואין תוכניות והמשפטים האלה יצאו מהמערכת שלה.

לא שמעתי אותם מהיום הראשון בו בוטלו הלימודים ואני מאמינה שגם אם אשמע אותו כשהשגרה תשוב, זה לא יהיה באותה תדירות, וגם לא יפעיל אותה בצורה חזקה כל כך.

היא למדה להיות בבית.

למדה להיות עם עצמה.

עם אחיה,

עם אביה,

איתי.

התפיסות שלנו את עצמנו משתנות בתוך סיטואציות כאלה.

אנחנו מגלות דברים חדשים.

מוותרות על אחרים.

התפיסות את החיים משתנות.

כל מיני דברים שבעבר חשבתי שהם בלתי אפשריים הופכים לאפשרות.

הרבה רוך וגמישות נכנסים למערכת כדי לעזור לה להסתגל.

ואם נבחר בהם הם יכולים להישאר.

בשלב מסוים הימים התחילו לזרום בצורה הרמונית יותר,

בקלות,

התרגלנו.

עברו שלושה שבועות. (כתבתי על משך הזמן הזה פוסט נוסף)

והיום אני כבר מרגישה שנעים לי, שיש לי שגרה, שיש בטחון.

ויודעת שיקח זמן להתרגל מחדש.

ועכשיו הדיבורים על החזרה למסגרות הם אלה שמזיזים אותי מאזור הנוחות שלי.

מזל שאני יודעת גם שאחרי שלושה שבעות שעשויים להיות מאתגרים עד מאוד, שוב נתרגל,

הדפוסים וההרגלים החדשים יתבססו במערכת,

ושוב יהיה קל ורגוע יותר.

אשמח לשמוע איזה מחשבות עולות אצלך כשאת שומעת על תוכניות החזרה לשגרה, האם זו הקלה גדולה וציפייה או שאולי היית שמחה להמשיך עם החיים כמו שהם עכשיו?