לנשום.

סוף סוף אני מתיישבת שוב לכתוב.

התגעגעתי. הרבה זמן לא נתתי לעצמי את הזמן הזה. להסתכל פנימה. לתת לעצמי מילים.

וכל כך הרבה קורה כל הזמן. בתוכי ומסביבי.

שואלת את עצמי על מה אני רוצה להסתכל עכשיו? מה אני רוצה לבטא?

עוצמת עיניים. לוקחת נשימה. שואלת שוב.

על הנשימה.

מה יש בה בנשימה הזו שיכול להיות אוטומטי כל כך ומודע כל כך.

היא מחזיקה את שני הקצוות. הנשימה.

הנשימה הראשונה שכל כך מצפים לה ברגעים שאחרי הלידה.

הנשימה האחרונה, שגם לה מצפים, ציפייה שונה.

כמה יראת כבוד יש בי לדבר הזה. לנשימה. לאויר היוצא והנכנס. פנימה החוצה. ומה קרה קודם? קודם נכנס או קודם יצא?

לפני כמה שנים כשתירגלתי צ'י קונג בתדירות משמחת עבדתי עם סדרה שהנשימה היתה חלק מרכזי בה. לפני הכל היתה הנשימה.

האויר הנכנס אל הגוף מכניס אליו את העולם. פוגש את הנשמה. לוקח ממנה משהו ומוציא אותו אל העולם. והם מתמזגים לדבר חדש.

כשאני רוצה להתמקד, אני נושמת.

כשאני רוצה להבין איך אני מרגישה, אני נושמת.

כשכואב לי, אני נושמת.

כשעצוב לי, אני נושמת.

כשאני מפחדת, אני נושמת.

ואני לא מדברת על הנשימה האוטומטית הזו שקורית מעצמה 24/7. אני מדברת על נשימה מודעת. נשימה שיש בה תשומת לב. שאינה נעשית כלאחר יד.

הנשימה הזו היא כלי אדיר. היא יכולה לתמוך בכל דבר שאנחנו עושות. מקרקעת ומשחררת. אחד הדברים שאני עושה הרבה עם הנשימה הוא מאוד פשוט ומאוד נגיש. אם מתאים לך את מוזמנת לזרום איתי כאן. תקראי פעם אחת ברצף ואחר כך תיישמי.

עצמי עיניים.

קחי נשימה עמוקה וקלה. בלי מאמץ.

הרגישי את כפות הרגליים שלך, את הקודקוד שלך ואת כל מה שביניהם. הרגישי את כולך ואת הנשימה ממלאת את כל כולך.

הרשי לתשומת הלב שלך להתמקד בנשימה. אויר נכנס. אויר יוצא. אויר נכנס. אויר יוצא.

שאלי את הגוף שלך אם יש מקום שהיה רוצה לקבל תשומת לב. ברגע שתשאלי את השאלה הוא יענה לך. אם היד שלך מגיעה לשם הניחי אותה עליו ברכות. אם היא לא מגיעה זה גם בסדר. שלחי לשם את הנשימה שלך.

במשך כחמש נשימות עמוקות, נינוחות הישארי עם המקום.

את יכולה להמשיך ככה עוד. עד שיגמר לך. ואת יכולה לעצור מתי שאת רוצה. להגיד תודה לנשימה. להודות לגוף שלך.

מוזמנת לשים לב איך את מרגישה. איזה אווירה יש בתוכך עכשיו. אחרי כמה נשימות.

ואת מאוד מוזמנת גם לשתף ולכתוב כאן למטה איך זה מרגיש.

נשימה נעימה.