סיפורים של ריפוי.
אני מתרגשת ממנו מאוד, קצת כמו שמתרגשות כשמרגישות את הצירים הראשונים.
כי בעצם, הוא עוד לא נולד.
והצירים הגיעו.
צירי הלידה של הפודקאסט הזה תופסים צורה בשני שדות מרכזיים.
צירי לידה טכניים – לבנות לו עמוד באתר, להירשם לערוצי השמע הקיימים, להקליט, לערוך…
וצירי לידה רגשיים – אני אצליח לעשות את זה? זה יהיה מעניין? מי יקשיב לזה בכלל? אני לא מצליחה להתמיד בדברים מהסוג הזה, למה שכאן אצליח?
והרשימה יכולה להתארך עוד ועוד, כמה שאתן לה ואסכים לה להיכתב.
וכמו עם צירים, אני מתמסרת.
או לפחות משתדלת.
מתמסרת לכאב.
מתמסרת לחששות.
מתמסרת לפחד.
ומנסה לזכור שמה שקורה הוא שאמור לקרות.
אני זוכרת את פחד המוות שתקף אותי במהלך לידת הבן שלי.
כל כך כאב לי. חשבתי שאני מתה. ממש ככה.
זו היתה לידה שניה והלידה הראשונה עשתה עימי חסד גדול.
גם היא היתה מפחידה. אבל לא ככה.
לא זכור לי שכל כך כאב לי עד שחששתי לחיי.
אם אנחנו לא מתמסרות בלידות שלנו, הכל נתקע.
וכשהדברים נתקעים מגיעים הסיבוכים.
ואני מתבוננת בהשוואה הזו שנולדה (כן כן, משחק המילים לא משחרר אותי) לה כאן ורואה את ההבנה שבכל הלידות שלנו אנחנו זקוקות גם לתמיכה.
לעוד נשים ואנשים שיחזיקו את זה איתנו, יישאו את זה, יתמכו בנו, יעודדו אותנו.
יחזיקו איתנו את הידיעה שהדבר הזה, שעוד רגע ייצא אל אויר העולם יביא איתו המון טוּב.
בלידות של הילדים שלי היו איתי בנזוגי היקר והמיילדת. בשניה היתה גם דולה.
בלידה של הפודקאסט צועדת איתי יד ביד גילי.
פרוייקט הפודקאסט הוא זה שבחרתי לעבוד איתה עליו כחלק מתהליך של אימון (ועל פגישה נוספת שלנו את יכולה לקרוא בפוסט הקודם שלי – כאן).
גילי היא זו שמעודדת אותי ללחוץ עוד קצת.
ולעצור לנשום.
היא מחזיקה את התמונה הרחבה, מזווית מבט נוספת. פחות מעורבת ומעורבבת משלי.
היא מזכירה לי כמה כדאי לי להתאמץ עוד מאמץ אחד, ועוד אחד, ומראה לי איך השלבים שבדרך לא חייבים להיות מאיימים ודרמטיים כל כך.
היא מיילדת הפודקאסט שלי 😊
אני מודה לה מעומק ליבי. וגם לעצמי, על שבחרתי להגשים את הדבר הזה.
ולכתוב עליו כאן מייצר מעמד אפילו קצת יותר מחייב.
כי הכרזתי.
אשמח לשמוע ממך אם את רואה את זה גם בחיים שלך, את הקשר הזה בין לידות של ילדים ולידות של דברים אחרים 🙂
וכמובן, מה נולד אצלך?
מוזמנת לשתף כאן בתגובות או ישירות אלי למייל.
נעם
