שגרה לא שגרתית בימי קורונה

והנה זה קורה, לאט לאט.

הימים הופכים לשגרה לא שגרתית.

הם כמו נבנים מעצמם.

החיים מגלים לנו מה חשוב ומה לא.

מה מצליח ומה לא.

יום ביומו. בזה אחר זה.

מתמשכים.

כמו הרבה שבתות בזו אחר זו. אבל לא בדיוק.

כמו חופש גדול. אבל לא בדיוק.

בן החמש וחצי קרא לזה לפני כמה ימים "חופש קורונה".

זה גרר שיח ער בינו ובין אחותו בת השמונה על האם גם בשנה הבאה, בין חופש פורים וחופש פסח יהיה חופש קורונה.

לא התקבלה תשובה חד משמעית לעניין ?

בהתחלה דאגתי לנו לסדר יום. עמוס וגדוש בכל טוב.

מתוך הידיעה וההיכרות שלי עם עצמי ועם הבכורה שהשגרה, הריתמוס, הדברים הקבועים והידועים מראש יתמכו בשתינו.

ואז הודיעו שגם הגנים לא נפתחים… וידעתי שסדר היום נדון לכישלון ברגע שאחיה מצטרף לתמונה.

ולא הסכמתי להסכים.

אז החזקנו אותו. בערך חצי שבוע.

וזהו. הוא הרגיש מקופח. כל התכנים שנוצקו פנימה הגיעו מעולם התוכן שלה, מהמחנך שלה וממה שאולי יכול להתאים לה כדי לתמוך בה בימים האלה.

שיחה עם הגננת שלו לקחה אותי למקום אחר. היא שלחה לי פוסט שבו ההצעה הידידותית ביותר היתה להרפות, לשחרר.

לא לנסות להיות גם אמא וגם מורה וגם גננת.

להיות אמא. זה די והותר.

אז שחררנו את סדר היום.

והגמשנו את הכל.

גילינו מה חשוב יותר ועל מה אפשר לוותר.

ומה שמנחה אותנו בימים האחרונים הם הדברים החשובים.

כל האחרים, יגיע זמנם. או שלא. או שחלק ממה שיקרה בעקבות הדבר הכל כך גדול שפוקד אותנו עכשיו יהיה זה שהדברים החשובים באמת ישארו. ואלה שלא, לא.

פתאום מתאפשרים דברים שלא התאפשרו קודם. וכמובן שיש דברים שפשוט אי אפשר יותר. כאלה שעד לפני רגע היו חלק בלתי נפרד מהיום יום כבר לא.

ואפשר להרגיש שהכל עוד דינמי.

וימשיך להשתנות לכאן ולכאן במשך תקופה. ללא תאריך תפוגה.

אנחנו מוצאים את עצמנו המון בחוץ. בחצר ובואדי.

ובכל יום אני מברכת ואומרת תודה גדולה על האפשרות להיות בחוץ.

על הימים היפים. על השמש המחממת והנעימה.

על הפריחה.

ומתרגלת לעוד יום בבית עם הילדים.

נושמת עמוק כשהבכורה מתרעמת על כך שלא פוגשים חברים.

ומסכימה איתה. וגם אומרת לה. נכון, זה מבאס, ומתסכל וגם לא תמיד ברור לנו למה זה ככה.

ויחד עם זאת זה ככה עכשיו. וזה נועד לשמור עלינו ועל הסביבה שלנו.

וכשיתאפשר שוב אז יתאפשר.

מקווה עמוק בליבי שיתאפשר מוקדם מהצפוי.

ויודעת שגם אם לא, מה שצריך לקרות יקרה.

ומה שקורה הוא שצריך לקרות.

גם אם אני לא מבינה את זה כרגע.

העתיד יביא איתו פרספקטיבה רחבה יותר והבנה עמוקה יותר של הדברים.

ולצד אלה, יש גם תחושה עמוק בפנים שיהיה בסדר. יהיה טוב.

נעבור את זה ונצא מחוזקות.

נסתכל לאחור ונאמר תודה.

ואת התודה הזו אני מבקשת לומר גם עכשיו.

מתוך ההווה על כל המתנות והאתגרים שהוא מביא איתו.

תודה.


פעם בשבועיים או חודש אני שולחת עדכונים במייל. אם את רוצה לקבל אותם ממני את מוזמנת ​
בנוסף אולי תאהבי את:
דילוג לתוכן