שמנה ומכוערת

לפני שבוע הייתי בסדנה שנתנה לי הזדמנות להעלות מתוך תת המודע שלי מחסומים שקיימים בי.

הרבה מחסומים נחשפו שם.

ויש אחד שממשיך ללוות אותי במיוחד.

את השאר אני לא ממש זוכרת.

והוא. חקוק.

זה מלמד אותי שהוא עמוק. זה מלמד אותי שהוא משפיע עלי ועל ההתנהלות שלי בצורה חזקה יותר מהאחרים.

כשאנחנו נותנות לתת המודע שלנו להעלות דברים אל המודע הרבה פעמים אנחנו מופתעות.

אני הופתעתי לפגוש את המקום שחשבתי שכבר עבדתי עליו כל כך הרבה פעמים.

הגוף שלי.

ואם לדייק, דימוי הגוף שלי.

במהלך הסדנה נתבקשנו לכתוב את הדברים שלמדנו על רבדים שונים בתוכנו מאנשים שונים, מסיטואציות שונות, מבעלי תפקידים שונים בחיים שלנו.

חלק מהעניין הוא לעשות את זה בלי לחשוב, כדי שהמיינד, הראש, המחשבות, לא יפריעו וישמשו כפילטר לאמת שיושבת עמוק בגוף.

אחד הדברים היה – "מה למדתי על עצמי מהמדיה".

בלי לחשוב. בלי לפלטר. כתבתי, "שאני שמנה ומכוערת".

זה המם אותי.

הרי כבר עבדתי על זה סשנים על גבי סשנים.

עם עצמי, בתהליכים ארוכים, ברגעי קסם חד פעמיים.

אז למה לעזאזל זה כאן שוב?!

מי הזמין את המחשבה המבאסת הזו בכלל?!

ואחרי זה. נשמתי. והסתכלתי על הלבן שבעיניים שבמשפט הזה.

ואני ממשיכה ומתבוננת בו. ומרגישה שהשמנתי לאחרונה. והנה זה צף. ומגיעה גם כל כך הרבה ביקורת. שיפוט. האשמה.

את כל האנרגיה השלילית הזו אני מפנה כלפי.

אני שומעת בתוכי משפטים של ביקורת: "אני לא זזה מספיק. המון זמן לא התפנתי לתרגול באמת. הפסקתי עם ההליכות. אני לא אוכלת בריא מספיק."

ולא, זה לא משנה כמה פעמים אני שומעת שאני יפה, ושאני נראית טוב. טוב, אולי זה כן משנה. זה מפרק את השלילי. מפרק אותו לאט.

ויחד עם זאת מרגיש שהכוחות שמפרקים אותו אינם חזקים כמו הכוחות שבנו אותו.

פעם הייתי נשארת בתוך מעגל השיפוט והביקורת.

לשמחתי הרבה היום יש לי כלים רבים מאוד שאיתם אני יכולה לפרק את הדימוי שבתת המודע.

אבל לזה נגיע עוד רגע.

כי יש כאן עוד דברים שרוצים לצאת החוצה לפני שהריפוי מגיע. כבודו במקומו.

אני חושבת על המדיה הזו. 

על החיים האלה שמפגישים אותנו כל הזמן עם מה יפה, עם מה נכון, עם מה יגרום לי לאושר ועושר.

ואמרו את זה קודם, לפני. וזה מאוד משנה.

כי עושה רושם שלמרות שאנחנו יודעות את זה אנחנו לא מצליחות להפסיק את זה.

והתכנים והמדיה שאני נחשפתי אליהם, ושגרמו לי להרגיש שאם אני לא רזה, עשירה, בלונדינית, עם חיוך מלא שיניים בורקות ועם החתיך התורן לצידי – אז כנראה שאני שמנה ומכוערת הם כלום לעומת התכנים אליהם אני נחשפת היום. ולי שי פילטרים של 35 שנים.

מה עם הילדה שלי? הפילטרים שלה רק בני 5.

מה היא חושבת על עצמה כשהיא חשופה לעולם הזה?

ומה היא תחשוב על עצמה כשתהיה בת 12? ו 16?

תכלס, עושה לי רע לחשוב על זה.

ועצוב לי שלמרות שזה כבר נאמר, וזה כבר ידוע, זה עדיין ככה. ואפילו נעשה יותר גרוע.

וזה הזמן שבו אפשר לשנות את התדר. כי עכשיו אני מרגישה שכשאני מחזיקה את התמונה הרחבה אולי משהו בריפוי שאתן לעצמי. לכאב שלי. יצליח להדהד החוצה ממני. ואמן אמן ישפיע על הסביבה שלי.

גולשת לעבודה. עם עצמי. באופן מאוד אינטואיטיבי. מתחילה עם המנטרה של ההו'אפונופונו (מתבשל פוסט עם הסבר ). נותנת למשפטים לעלות בתוכי.

ואחרי הניקוי הזה מגיע ידע מהבריאה –

יש עוד הבזקי משפטים של עבודה אנרגטית של ההו'אפונופונו ושל תטא הילינג. ויחד עם זאת אני מרגישה שהגיע הזמן ללהבה הסגולה.

עבר כל כך מעט זמן מאז שלמדתי אותה והיא תופסת יותר ויותר מקום בתוך העבודה שלי. והנה היא באה גם עכשיו… לתמוך בריפוי ובהשלמת התהליך.

אני מזמינה את הלהבה הסגולה לרפא עם כוחות הסליחה והחמלה את המקום בתוכי שמחזיק בערך עצמי נמוך. את המקום בתוכי שרואה אותי שמנה ומכוערת.

לוקחת כמה נשימות.

ומקווה שבפעם הבאה שאעלה את הנסתר מתוך תת המודע שלי הוא כבר יהיה אחר.

ואם הגעת עד כאן, תודה שהלכת איתי בדרך.

אם הדברים מדברים אליך אני מזמינה אותך לקרוא אותם שוב. לנשום לתוכם ולאפשר לעבודה האנרגטית לחלחל גם אליך. לאפשר לריפוי לרפא גם אותך.

ואם את מכירה מישהי שאת חושבת שהפוסט הזה יעשה לה טוב, ויעזור לה, אנא ממך, שתפי אותה.

כדי שהריפוי הזה יהדהד כמה שיותר אל כל מי שזקוקה לו.

תודה.