להתחיל מההתחלה.
יש הרבה התחלות להרבה סיפורים.
וגם לסיפור שלי יש התחלות נוספות. ובכל זאת, כדאי להחליט מאיפה להתחיל…
נקח את גיל 17 בערך
לפני שנים (רבות?!) בארץ הצפון הרחוקה בשעת ערב מאוחרת (או שעת לילה מוקדמת….) נתקלתי במזרון ונפלתי. התחלה חמודה. לא מרעישה במיוחד.
הנפילה הזו גרמה לנפיחות בקרסול. למחרת הייתי אצל אחות ביה"ס שחבשה את הקרסול ואמרה "נקע". הנפיחות באה והלכה. לרופא המשפחה לא היה הרבה מה להוסיף וכך זה נשאר. אחרי כמה חודשים של נפיחות באה והולכת היא החליטה שנעים לה בקרסול שלי ונשארה.
ביקרתי אצל אורטופד. צילמו אותי מכל מיני זויות ולא היה מה לחדש. רשמו קצת כדורים וזהו. הפכתי להיות קצת מוגבלת. בדרך כלל זה היה ממש לא נעים (היום אני כבר יודעת להצביע על הרבה מאוד מקומות בהם זה שירת אותי. היום.) לפעמים זה היה מועיל.
בצבא חלה החרפה. הלכתי למומחה כף רגל שהמליץ על ניתוח פשוט שבו ינקזו את הנוזלים ויקחו דגימה כדי להבין מה קורה שם בתוך הקרסול שלי. היה ניתוח, היה פרופיל זמני וחזרתי. הציפייה היתה ששם זה יגמר אבל הנפיחות לא ידעה את זה ותוך שבועיים היא חזרה למעונה הקבוע. למדתי לחיות עם זה. קצת צלעתי. כשהיה קר כאב לי.
כשהשתחררתי (אולי היתה החרפה הדרגתית שלא הבחנתי בה) יום אחד פשוט לא יכולתי לעמוד על הרגל. היא התפוצצה לי מכאבים. וגם היתה ממש נפוחה. הביאו לי קביים מיד שרה. שלושה חודשים הלכתי עם קביים. הפיזיותרפיסטית חבשה לי את הרגל בחבישה חזקה במיוחד והרגל מצידה הלכה והתנוונה לה. הנפיחות המשיכה להרגיש בנוח.
היו הרבה דברים שעשיתי. היו הרבה דברים שניסיתי. לא זכור לי משהו שונה במיוחד עד ש – מצאנו רופא בפיזה. ישראלי שהקים בפיזה מרכז שיקום.
הוא לימד אותי ללכת שוב. הוא אמר להשאיר את הקביים בארץ כשאני באה. ובעיקר הוא הראשון שהסתכל לי בעיניים ואמר לי שאני צריכה לשלוט בכאב ולא יכולה לתת לכאב לשלוט בי (אם הוא לא היה הראשון שאמר את זה זו היתה הפעם הראשונה בה אני הייתי בשלה לשמוע).
זה לא נגמר שם. היו עוד עליות ומורדות בדרך. היה שיפור. היתה רגרסיה. למדתי הרבה ועדיין לומדת…
שיניתי את אורח החיים שלי. שיניתי את התפיסה שלי. שיניתי את התזונה שלי. עברתי תהליכים רבים עם מטפלים שונים בשיטות שונות.
אי שם בתחילת הדרך במהלך טיפול בשיטת גרינברג הבנתי שכדי לשמור על הגוף שלי כדאי שאעבוד איתו (זו היתה הבנה מהפכנית עבור מי שהיתה עד אז מה שנקרא 'בטטת כורסא'). זה היה מין רגע כזה שבו ראיתי את עצמי בעתיד שלי, מבינה שאני הולכת לעסוק בטיפול ולעבוד עם הגוף. אז חשבתי גרינברג אבל זה לא היה מדוייק ולכן לא קרה.
מה שכן קרה הוא שפתחתי את הדלת אל עולם הטיפול והרפואה המשלימה בלימודי רפלקסולוגיה. התהליכים שעברתי עד אותה נקודה יצרו אצלי הבנה עמוקה מאוד ביחס למה שלמדתי והרגשתי שאני פשוט מבינה את זה דרכי.
באותה שנה היתה החרפה נוספת במצבי. הנפיחות שהסתפקה בדירת חדר בקרסול החליטה שהגיע הזמן לשיפוצים (לחובבי הביוגרפיה מדובר בשבע שנים אחרי הנפילה הראשונה) ונוספו להם בזה אחר זה מפרקים נוספים לחגיגה. ברך. שני מרפקים ועוד כמה קטנטנים. ראומטולוג נדיב איבחן לי דלקת פרקים ורשם מרשם.
המורה לאנטומיה שהיתה סטודנטית חביבה מאוד לרפואה באה איתי כדי שאבין מה הוא אומר לי ואח"כ לקחה אותי לספריה כדי שנקרא ביחד מה הוא רשם לי ומה זה אומר. זה היה לא משהו בכלל. מסוג התרופות שלא רוצים לקחת בגיל צעיר. בטח לא אם את אישה צעירה שחושבת להרות בעתיד.
לא לקחתי. וגם קצת רציתי לא ללכת יותר לאף ראומטולוג בחיים. הרגשתי שזה או הכל או כלום. שאני חייבת לפתור את זה. שיניתי את התזונה ואת החיים. נכנסתי לתהליכים אינטנסיביים יותר. למדתי רייקי וטיפלתי בעצמי כל יום. הרגשתי יותר טוב ופחדתי ללכת לרופאים. עברו שנתיים בערך עד שאמא של חברה נתנה לי שם של ראומטולוג אחר ואמרה "לכי. את חייבת שמישהו יראה שאת בסדר". הלכתי. ממש הייתי בלחץ.
הוא הסתכל עלי. הסתכל על בדיקות הדם שלי. שוב עלי, שוב על הבדיקות. הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא לא יודע מה אני עושה אבל מה שאני עושה עוזר. שאני בריאה ושאני יכולה להמשיך לעשות את כל הדברים האלה שאני עושה ושכנראה עוזרים לי. שלח אותי לדרכי עם הזמנה לביקורת כל חצי שנה והערת אזהרה שאם יש החרפה אני מתייצבת. אחד הרגעים המאושרים בחיי. אחד הרגעים בהם הבנתי שאני מכירה את עצמי. אני מכירה את הגוף שלי. אני אחראית על עצמי. על הגוף שלי. על הבריאות שלי.
ומשם אני באה. מהמקום שיודע מה זה להיות נערה ואשה צעירה החולה במחלה שמבחינת הרפואה היא חשוכת מרפא. מהמקום שיודע שאפשר לצאת מזה. מהמקום הזה אני מטפלת ומלמדת אחרות (וגם קצת אחרים) לרפא את עצמם. את גופם ונפשם.
