פעם, לפני הרבה שנים, הייתי אחרת.
אני מסתכלת לאחור ומחייכת. עשיתי דרך.
יודעת שאמשיך לצעוד וללכת עד יומי האחרון ובטח בעוד 15 שנים אסתכל לאחור,
אל היום, אחייך ואומר לעצמי שעשיתי דרך 😊
פעם, לפני הרבה שנים, הכאב ניהל אותי.
הוא היה בעל הבית שלי ושל הגוף שלי.
ניסיתי להימנע ממנו. להתחמק. יצרתי כל מיני דפוסים ותנועות בתוך הגוף שלי שכל מטרתם היתה הימנעות מהכאב. רק לא לפגוש אותו.
מטפלים בעלי עין חדה יכלו לראות גם את המניפולציות הקטנות שהתחבאו עמוק בפנים, אלה שמבחוץ אי אפשר היה לראות.
פעם, לפני הרבה שנים, בא רופא אמיץ שהסתכל לי בעיניים ואמר לי את האמת הכואבת הזו.
הוא חייך, חיוך אמיתי עם העיניים, ואמר לי שהגיע הזמן שאפסיק לתת לכאב לנהל אותי ואת חיי.
ואני הסכמתי לנסות.
פעם, לפני הרבה שנים, למדתי ללכת מחדש.
הייתי בת 24. והסכמתי לדרוך על הרגל שלי. למרות הכאב.
למרות ההרגלים והדפוסים שבשביל ההימנעות יצרו צליעה מורכבת שכללה זיג זג של מפרק ירך, ברך וקרסול.
לאט לאט, בדרך ארוכה, שאני עדיין צועדת בה, החזרתי את בעלותי על גופי.
למדתי שהכאב אינו מפחיד.
למדתי שהוא סימן, תמרור.
למדתי לפענח אותו. להיות איתו בקשר. להיות איתו. נקודה.
פעם, לפני הרבה שנים, חברה קרובה שמלווה אותי אמרה "אולי תנסי צ'י קונג?"
לא ידעתי מה זה.
הכרתי טאי צ'י. אבל צ'י קונג? מה?
גרתי אז בבאר שבע והגוגל שלח אותי אל איל שני. לא השף. השני.
זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.
הלכתי פעם אחת. ואני חושבת שפעם אחת הספיקה לי כדי להבין שיש כאן משהו מאוד חשוב וגדול בשבילי.
פעם, לפני הרבה שנים, עמדתי משתוממת על רגל אחת. זוכרת שבתחילת השנה לא הצלחתי לעמוד עליה יותר משניות בודדות. והנה. אחרי שנה של תרגול, אני עומדת עליה, נושמת, יציבה, מחייכת.
תרגלתי עם איל ועם מורים נוספים במרכז שלו ברמה יומיומית.
הגוף שלי נענה והשתנה.
החיים שלי השתנו.
פעם, לפני הרבה שנים, הייתי מורה לצ'י קונג.
לימדתי שיעורים שהיו מיועדים לעבודה עם פיברומיאלגיה וכאבי מפרקים.
שיעורים אותם חצבתי מתוך המסע שלי והמפגש שלי עם הכאב.
ואז, החיים השתנו, ועברנו דירה. ועוד אחת. והמורה לצ'י קונג שבתוכי הלכה לי לאיבוד.
ומאז אני מחפשת אותה. קוראת לה. מתגעגעת אליה. תוהה היכן היא מסתתרת.
ובכל שנה בקיץ, אחרי שאני פוגשת את המורה שבי בזכות המפגש עם קבוצה שלמה של קולגות מופלאים ומופלאות עם כריס מכאליסטר אני אומרת לעצמי שהנה היא. מצאתי אותה. והיא חוזרת.
ואז מגיע אוגוסט. והכל מתמסס. ובספטמבר היא כבר מזמן השתבללה לה שוב ולא נענית לקריאות שלי.
היום, מצאתי אותה.
היא כאן. והיא משמחת אותי מאוד.
ואני חוזרת ללמד.
אחרי שנים של געגוע.
עם כל מה שיש לי לתת.
ועם כל מה שיש לי ללמוד.
חוזרת לצעוד גם בדרך הזו, לצד דרכים נוספות עליהן אני פוסעת.
ומי שרוצה להצטרף אלי, מוזמנת מאוד.
הצ'י קונג שינה את חיי, ואני מאחלת לעצמי להכיר אותו לא.נשים שאולי הוא ישנה גם עבורם.ן.
לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי ו/או להצטרף לקבוצת הווטסאפ בקישור הזה.
