משבר כתיבה.
מ-ש-ב-ר
מה זה משבר?
ומה זה משבר כתיבה בכלל?
אולי זה לא משבר. אולי זו חסימה?
מה אני צינור? כן אני צינור.
אני צינור של ידע.
אני צינור של אנרגיה.
אני צינור.
אז אם אני צינור, ויש לי חסימה, אפשר לקרוא לשרברב.
ואם נמשיך עם הקו הזה – אני יודעת גם להיות שרברב. איך אומרים שרברב בנקבה? שרברבית? יש מילה כזו?
אני יודעת לשחרר סתימות של אחרים. ולשמחתי הגדולה לפעמים גם את שלי. וכשאני לא מצליחה, אני קוראת לעזרה.
דבר ראשון שיש לעשות – למצוא את הסתימה – מה המחסום? איפה הוא יושב?
פחד. פחד שיקראו אותי.
אבל רגע, למה ללכת רחוק. אף אחד עוד לא קורא את זה. זה תקוע עוד בשלב שבו אני כותבת.
זה אולי מחסום בדרך. אבל זה לא המחסום שאותו אני מחפשת עכשיו.
מסתכלת שוב פנימה. מבקשת למצוא את המחסום.
אני משעממת את עצמי. אוהוו. הנה. הגענו. כיווץ באזור החזה מעצם הגילוי של מה שיש בלב פנימה.
תראי, יש שם ילדה קטנה. את רואה אותה?
היא מרגישה נורא לבד. לא טוב לה. והכיווץ בחזה מתגבר ואפילו קצת כואב.
נושמת. נושמת אל החזה. מבקשת לראות עוד.
אין לה עם מי לשחק. יש שם התשקפויות על השתקפויות.
עולה בתודעתי בתי בת החמש.
על מי אני מסתכלת? עליה? עלי?
את מי אני רואה?
יש דמעות בעיניים שלי. אני לא לגמרי מבינה מה קורה כאן. אני יודעת שמשהו משתחרר בי. זכרון עמוק שפשוט רצה לצאת החוצה. כאב ישן שמבקש להשתחרר.
אז אני נותנת לדמעות מקום.
ואחריהן, רגיעה.
יש קול ששואל, מה קרה כאן עכשיו? מבקש להבין. לחקור.
ויש קול שאומר, עזבי. שחררי. היה שם קושי. ונתת לו מקום. ועכשיו הוא כבר לא שם.
בודקת איך אני מרגישה. הוא באמת כבר לא שם? כל כך מהר הוא הלך?
כן. חיוך. הקלה.
לפעמים זה קורה כמעט מעצמו. הגוף שלנו רוצה לשחרר אנרגיה וברגע שהוא מקבל הזדמנות הוא עושה את זה.
ומה עם החסימה? היא עוד שם?
כנראה שנגלה בקרוב.
ומה קורה לך כשאת מרגישה חסימה? באיזה שלב את מצליחה לזהות אותה? ואיך היא נפתחת?
