טוב. אז מסתבר שאני בקטע של הורות. מעסיק אותי.
מעניין מאיפה זה בא.
פעם פעם כשהייתי סטודנטית לחינוך חשבתי שאני יודעת הרבה.
(פעם פעם לפני זה חשבתי שאני יודעת הכל אבל זה סיפור אחר)
סטודנטית לחינוך וולדורף. שחושבת שהיא יודעת הרבה. על ילדים. על מה נכון ומה לא נכון עבורם. על איפה ההורים שלהם טעו. כל מיני מחשבות כאלה של מישהי שלא באמת מבינה, שאוחזת רק בידע ולא בחוויה.
ואז הגיעו ילדי. והם גדלים. ואני איתם. ובסך הכל טוב. טוב מאוד. עם המון אהבה. והמון הכלה.
וכשפגשתי קושי, אז או אז, לא ידעתי מה לעשות איתו.
חמש שנים של הורות הן לא משהו שמסכמים. זה מתפתח כל הזמן. אז אני לא מנסה לסכם. פשוט מבקשת להתבונן. בהווה. ללמוד ממנו.
בגן של בת החמש שלי היתה אסיפת הורים אליה הגיעה מירב גריידינגר-סלע, מדריכת הורים בגישה שנקראת "הורות בפשטות". אם מעניין אותך לקרוא עוד על מירב והגישה, זה עמוד הפייסבוק שלה, וזה האתר הרשמי של הורות בפשטות.
אחד הדברים שמירב הסבירה שממש חשוב בעיני הוא המונח "soul fever" – חום של הנשמה.
כשיש לילד שלנו חום, בגוף הפיסי, אנחנו מיד נעצור את הכל. נשנה תוכניות. נעניק לו יותר, יותר בקלות. נמצא בתוכנו עוד רוך, חום, אהבה. נכין לו תה. נהיה בשבילו.
ומה קורה כשהילד שלנו מוציא אותנו מאיזון? מוציא אותנו מהכלים (אם להרגיש רגע בת מאה שמשתמשת בביטוי הזה)? לוקח אותנו אל הקצוות שלנו ואל קצה גבול היכולת להתמודד איתו? זה מצב שמאותת לנו שיש כאן תהליך חום שעובר על הנשמה שלו.
להבין את זה יכול לעזור. להבין שגם מצב כזה בעצם אומר לי "תעצרי", יש כאן צורך בביחד, בהכלה, בשקט, בתה חם.
אני הבנתי את זה בלי לתת לזה את השם הזה ביום שבו האיש שלי פרכס, הובהל לבית החולים ונמצא שיש לו גידול (שפיר!) בראש. באותה תקופה אני ובת החמש שלי היינו מתנגשות חזיתית על בסיס יומיומי. כבר הגעתי לקצה גבול היכולת להכיל. השתגעתי (אם להשתמש שוב במילים עם ריח נפתלין).
ואז זה קרה. והחיים שלה התהפכו (לא לדאוג, לאיש, לאישתו ולילדיהם שלום). ילדה בת חמש שנוכחת בארוע כזה. שרואה את אבא שלה מפרכס ואת אמא שלה מחפשת את המענה לסיטואציה הזו אליה התעוררה לפנות בוקר. זה ברור שזה קשה. ברור שזה קשה מאוד.
ואז כל מה שנותר זה להכיל אותה. ולאהוב אותה. ולדעת עמוק עמוק בפנים שפשוט קשה לה. כי כולנו מכירות את המשפט "אין ילד קשה. יש ילד שקשה לו" (ואת הגרסה הגרועה יותר – "אין ילד רע. יש ילד שרע לו") אבל לדעת את זה בתור מורה חיילת ולהבין את זה על בשרך כשאת מתבוננת בילדה שלך מביאה קושי זה דבר אחר לגמרי.
ומאז, מאז אותו בוקר משנה חיים, כשהיא מביאה קושי, אני אומרת לה שאני אוהבת אותה. ודי מדהים כמה זה מפרק יפה את הקושי. האהבה המביאה ריפוי לכל דבר.
ואחרי אסיפת ההורים, כשזה קיבל שם, וגם קצת צורה ודרך לנתינת מענה זיהיתי בקלות רבה את התחושה הזו, שיש לה חום של הנשמה, בוקר אחד כשהיא קמה, עצבנית במיוחד, אחרי סוף שבוע בו לא הייתי בבית.
בפשטות מאוד גדולה ובהבנה שזה מה שצריך לעשות עכשיו, נשארנו בבית.
ציירנו. קשקשנו. שיחקנו מחבואים. וזהו. נרגעה. החום ירד.
