בכל פעם שאני נזכרת ביצירה של ההודיות, ברגעים בהם הן התחילו לתפוס צורה ושם עמוק בתוך תוכי, אני מתרגשת.
הייתי במקום מאוד מורכב בימים האלה. ולמדתי את כוחה של הכרת התודה.
בן הזוג שלי עבר טלטלה בריאותית והמשפחה הקטנה שלנו בעקבותיו.
היינו ללא קרקע יציבה. חודש אחרי מעבר דירה. שבועיים אחרי קליטה של הילדים בגנים חדשים. בום. טראח. מה קרה? הבלון התפוצץ. הבלון נקרע.
יש דברים שאפשר להרגיש בכל הגוף כשנזכרים בהם.
כזה.
אחד הדברים שהחזיקו אותי בתוך הימים האלה היה הכרת התודה.
אני מכירה את הכרת התודה. לא מאתמול.
כמי שנמצאת בתוך עולם של מטפלות ומאמנות ונשים שההתפתחות הרוחנית היא חלק מחיי היום יום שלהן אני מכירה את הכרת התודה. את העוצמה שלה. את החשיבות שלה. את היכולת שלה לשנות דברים.
ויחד עם כל אלה, ההודיה לא היתה מושרשת בתוכי. לא השתמשתי בה.
יום לפני הטלטלה התחלתי תוכנית אינטרנטית שמהותה לימוד וחיבור לתודעת שפע. תוכנית נהדרת שיצרה אביגייל לוי. במהלך התוכנית, לצד העבודה הרגשית והתודעתית אל מול ועם השפע סגרנו וחתמנו כל יום בהודיה.
יכולתי להגיד שבתוך זמן כזה עמוס ומורכב, גדול עלי להשתתף בתוכנית. לסגת. לקחת צעד אחורה. לוותר. היה בי משהו שלא הסכים. היה בי משהו שאמר, תעשי את המינימום. רק את מה שאת מצליחה.
הרבה מהדברים בתוכנית הזו נדחו. את חלקם השלמתי בהמשך, את חלקם לא.
והיה בי משהו שאמר, "על ההודיות את לא מוותרת".
עם כל הקושי. והעומס. הרגשי והפיסי. את מסיימת כל יום באמירת התודה.
הרגשתי איך התודה מחזיקה אותי. אוספת אותי. שומרת עלי.
לאט לאט נבנתה בתוכי ההבנה עד כמה הן חזקות. עד כמה זה משמעותי לומר תודה על מה שבאמת ראוי להודות עליו.
התפיסה שלי השתנתה.
דברים שהיו יכולים להיחוות כטראומה נחוו כנס.
אמרתי תודה על הכדור שפגע לו בראש באימון כדורעף וגם לפרכוסים לפנות בוקר.
אמרתי תודה על הפירכוסים שלו שהעירו אותי משינה והיו אחד הדברים המפחידים ביותר שחוויתי. כי בזכותם הוא נכנס לבדיקות שאיתרו גידול גדול מאוד שממש כדאי היה למצוא.
לולא הפירכוסים לא היינו יודעים שהוא שם.
אמרתי תודה על שפירכס במיטה, מתוך שינה, ולא בערות, בעמידה או בנהיגה.
אמרתי תודה על ששומרים עלינו.
אמרתי תודה על זה שהגידול שפיר.
אמרתי תודה על זה שהוא בראש (ולא במוח).
אמרתי תודה, על דברים שבדך כלל אנחנו לא אומרות עליהם תודה.
הכל היה כל חד וברור.
בכל רגע יכולתי לראות את הטוב.
לצד התהליך הפנימי שעברתי התחלתי לראות את הקלפים.
כמה חודשים לפני כן התחלתי לחשוב על פיתוח של קלפים אחרים לגמרי, אולי גם הם עוד יוולדו פעם.
הקלפים עליהם עבדתי התשנו לנגד עיני והפכו לקלפי ההודיות.
פתאום ידעתי עליהן כל מיני דברים.
ידעתי שהקלפים קטנים. ידעתי שהגודל שלהם לא רגיל.
ידעתי שהקופסא קטנה.
ידעתי שיש שם ידיים במודרה (תנוחה) של נמסטה (תודה).
ידעתי שקוראים לקלפים הודיות.
הבנתי שיש משהו שזורם דרכי ועושה את התגשמותו בעולם דרכי.
הבנתי שיש כאן מתנה שאני מקבלת ומוזמנת לחלוק.
לקח לי זמן להוריד אותה אל הקרקע.
התאוששנו. הקליניקה שלי התאוששה. החיים חזרו פחות או יותר למסלולם ואחרי פסח ישבתי וכתבתי את ההודיות.
במאי קיבלתי הצעות מחיר לגרפיקה.
ובאוגוסט קיבלתי את הקבצים המוכנים לדפוס.
בספטמבר הייתה הדפסת ניסיון.
סגרנו שנה. שנה בדיוק אחרי הטלטלה הקלפים התגשמו כאן על פני האדמה.
אף פעם לא נוצר תחת ידי משהו מהר כל כך. מדוייק כל כך.
(להוציא את הילדים המתוקים שלי. כמובן.)
אני מסתכלת על ההודיות ואני מלאה בהכרת תודה.
אני אוהבת אותן בכל ליבי ומאמינה ביכולת שלהן לשנות.
אני רואה את השינוי שהן עושות בי ומאחלת להן להדהד בעולם.
תודה.
אני מזמינה אותך לכתוב כאן למטה דברים שאת מודה עליהם. ולהמשיך לעשות את זה שוב ושוב.
עד שההודיה תהפוך לה לטבע שני.
