השבוע קמנו בבוקר ומשהו בבת שלי לא היה כרגיל.
היא תמיד מתעוררת, מעירה אותי ואחרי דקות ספורות מבקשת שאשחק איתה.
בת חמש שקמה רעננה כל יום מחדש.
הפעם היא ביקשה שנשחק, התיישבנו במיטה ולא היה לה כוח. היא חזרה לשכב.
זה היה מוזר, מעט. המשכנו את היום.
לקחתי את הקטן ראשון כדי לתת לה את האפשרות לבקש להישאר בבית, היא לא ביקשה.
לקחתי אותה לגן. לא הייתי בטוחה שמתאים שהיא תלך אבל גם לא הייתי בטוחה שלא. היא קיבלה יום אמא אחד השבוע כי התגעגענו אחרי שלא היינו יחד בסופ"ש…
איזונים ומינונים. הלכה לגן. בשמחה.
בעשר. דקה אחרי שסיימתי טיפול הגיע הטלפון. הגיע הזמן לקחת אותה הביתה.
וכמו שאיילת ונציה כתבה בבלוג שלה, הגיע הזמן לאמן שני שרירים. את שריר התכנון ואת שריר החמלה. כאן בפנים.
שני השרירים האלה מיד נכנסו לעבודה.
נסעתי לקחת אותה בשמחה. שמחתי שהספקתי לטפל טיפול אחד. ביטלתי אחרים. שיניתי תכניות.
חלקן היו גדולות יותר, חלקן פחות, ואת כל השינויים קיבלתי בהבנה, ובידיעה שיתכן שיבואו עוד בעקבותם.
כל היום הייתי בשבילה. הקטן חזר מהגן וזה הרגיש שגם הוא בשבילה. במין חכמה פנימית של בן שנתיים הוא הוריד הילוך, הוריד ווליום, דרש פחות תשומת לב.
כשהכנתי לה תה עלתה בי התחושה שזה בעצם דומה לשירות בריטריט מדיטציה. בריטריטים ובמנזרים ישנו עקרון של תמיכה בהתפתחות הרוחנית. כאשר אני משרתת בריטריט אני מאפשרת למודטים את סיפוק הצרכים הפיסיים שלהם ובכך תומכת בהם.
וזו התמונה שעלתה בי כשהכנתי לה תה. שבעצם זה תפקידי. לשרת אותה. אותם. כאן על פני האדמה. כדי שהם יוכלו להיות פנויים להתפתחות, לצמיחה, לגדילה.
התמונה הזו, ההכרה הזו, מילאה אותי שמחה. היא הזכירה לי את המרחב של ההורות כמקום להתפתחות רוחנית. תזכורת מבורכת.
מאותו רגע כל דבר שקרה באותו יום ובימים שחלפו מאז הוא שאני משרתת את ילדי בשמחה ובהכרת תודה.
בואי נבהיר רגע, לא מדובר בלהיות השפחה שלהם. זה לא שהם מתזזים אותי מהבוקר עד הערב. וגם לא שהם מקבלים כל דבר קטן שהם רוצים. גם לצייר גבולות ברורים משרת אותם ואת ההתפתחות שלהם.
זה המקום שבו אני נמצאת, ממנו אני מתבוננת עליהם ועלי בתוך כל הסיפור הזה של לחיות כאן ביחד בידיעה שבאנו ללמוד זה מזה, ללמד זו את זו. ואז זה נעשה קל יותר. ובמקום ראש בראש נוצרת תנועה אחרת במרחב. הרבה יותר מכילה ומקלה.
ואני מאחלת לי ולה ולו ולכולנו שנצליח לשמור את נקודת המבט הזו גם בעתיד. כשהם יגדלו. יתבגרו. וגם אני.
