כל דבר בזמנו.
גם אם בתיאוריה הוא היה אמור לקרות לפני שלושה ימים.
והוא קורה עכשיו.
אז כנראה שעכשיו הוא אמור לקרות.
להפסיק להיאבק. זה חלק ממה שאני מאחלת לעצמי השנה.
אבל רגע. אני רותמת את העגלה לפני הסוסות…
אתמול הגיע ה 2.1.25
עוד יום של תחילת שנה
ובמקרה צדה את עיני הכותרת במייל שלי –
ברוכה הבאה 2025
המייל היה ממני.
בהתחלה לא הבנתי.
ואז נזכרתי.
בשנתיים האחרונות אני משחקת עם עצמי ב"קפסולת זמן".
התחלתי ביום הראשון של 2023.
כתבתי לעצמי מייל עם כל הכרות התודה שאותן אני רוצה להכיר על השנה הזו.
הכותרת היתה "ברוכה הבאה 2024".
כש 2024 הגיעה היה לי ממש טוב לעצור רגע ולהתבונן על כל המהלך הזה אז חזרתי עליו.
וביום הראשון של 2024 שלחתי לעצמי מייל מתוזמן ל 1.1.2025.
ואתמול פתחתי אותו.
הדמעות הגיעו ממש מהר.
ואחריהן חיוך חומל.
אני אפילו לא בטוחה שיש לי מילים לתאר את התחושה הזו.
זו תחושה שהיא סיפור.
סיפור שמתמצה בכך שכשכתבתי לעצמי את קפסולת הזמן לפני שנה לא תיארתי לעצמי (וטוב שכך) שבתוך 3 שבועות ועוד יום אחד אהפוך ליתומה מאב.
אני מעלה את זה על הכתב והעיניים מתמלאות שוב.
ההבנה הזו, שבוע שלושה שבועות נסגור שנה ראשונה.
שנת אבל. שנת אבל פרטית שהתערבבה עם האבל הכללי השורה עלינו כבר כל כך הרבה יותר מדי זמן.
חזרתי עכשיו אל הפוסט שכתבתי לפני שנה. הוא עזר לי לנשום. הנה הוא, כאן.
ואם את רוצה להתחקות גם אל הראשון, זה הקישור אליו.
אני רואה איך החוויות המורכבות מטשטשות את מה שקורה לי ואיך אני מצליחה לחזור ולייצר בהירות. להיזכר בכל הטוב.
והשנה הזו היתה מלאה כל כולה באבא שלי.
כל דבר מזכיר אותו.
כל דבר שקורה בפעם הראשונה בלעדיו.
הוא לא נוכח פיסית, וכאילו החוסר הפיסי מעצים ומחזק את הנוכחות הלא פיסית שלו.
בלב שלי.
אדם יקר ומורה אהוב כתב לי בבוקר של טקס הפרידה שעשינו לאבא שהחותם שלו נשאר בי. ובילדים שלי. ובכל מי שהוא הכיר.
אבא שלי הכיר הרבה מאוד א.נשים. והשאיר חותם שכל כולו אהבה וחיוך.
אני תוהה אם לסכם אותה בכלל. את השנה החולפת.
או פשוט לתת לה להיות שנת האבל הראשונה שלי. השנה הראשונה ללכתו.
אולי בשלב הזה באמת אשאיר אותה כזו.
ואסתכל גם על השנה שבפתח.
במהלך השנה החולפת למדתי להתקרב אל הלב שלי.
למדתי להיזכר במה שחשוב באמת.
למדתי להרפות ולשחרר. להפסיק להיאבק במה שמכלה את כוחותי.
נתתי לעצמי לבכות. לבכות עוד. ועוד.
בלי טיפה של שיפוט או ביקורת.
למדתי שכשאני לא משאירה לאבל מקום הוא בא ולוקח אותו בהזדמנות הראשונה.
אז נתתי לו מקום. ועודני נותנת.
ולשנה הקרובה אני מאחלת לעצמי שאזכור את כל מה שלמדתי.
שאשאר קרובה אל הלב שלי. ואתקרב עוד.
שאתן עוד מקום וזמן למה שחשוב לי באמת.
שאמשיך לשחרר ולהרפות ממאבקים ומלחמות.
שאבא שלי ימשיך ללוות אותי כל הזמן ושאמשיך להיזכר בחיוך שלו ובאהבה שלנו.
ומכאן, אחזור אל המייל שלי.
ואשלח לעצמי קפסולת זמן חדשה.
שתגיע אלי ב 1.1.26
מעניין אם היא תפתיע אותי…
אני מזמינה אותך לעשות את זה גם
ההתבוננות הזו על השנה החולפת
הכוונות לשנה שבפתח
הן חשובות מאין כמותן
בסופו של דבר, זה יכול להיות עוד משחק שאת משחקת עם עצמך ועם ההתפתחות שלך.
תודה שהקדשת זמן וקראת את המילים שלי.
אני כאן לשיתופים ושאלות אם מתעוררות כאלה.
נעם
