החיים עצמם

בכל פעם שאני נזכרת ביצירה של קלפי ההודיות, ברגעים בהם הן התחילו לתפוס צורה ושם עמוק בתוך תוכי, אני מתרגשת. הייתי במקום מאוד מורכב בימים האלה.

מערכות יחסים שהתאימו לנו בעבר כבר לא מתאימות. יש כל מיני דרכים לשחרר מערכות יחסים שכבר לא משרתות אותנו בהווה. הנה כמה אפשרויות משחררות.

ולפעמים אנחנו מגשימות ונעצרות / שמות ברקס / עוצרות / לא נותנות לדבר לצאת לעולם/ כמו לידה שתקועה

אפשר להרגיש בחסרונו של משהו שמעולם לא היה לי? כנראה שכן. סבתא לא דיברה עליו. עם אמא אני זוכרת שיחות קצת ריקות. היא היתה בסך הכל בת שלוש כשנעלם לה פתאום אבא.

אני מודה על השנה האחרונה עם כל השיעורים שהביאה לי. יום ההולדת של הבכורה שלנו. רוחות הסתיו. הכל מתכנס אל רגע אחד שבו משהו חדש נולד.

אני באה משתפת ואז נעלמת. מרגישה פתאום שאין לי מה לומר. או שמה שיש לי לומר לא מתאים. או מפחדת ששוב יישאב לי הזמן אל תוך החור השחור הזה. ואני רוצה ללמוד אחרת.

אני צינור של ידע. אני צינור של אנרגיה. אז אם אני צינור, ואם יש לי חסימה, לפעמים כל מה שאנחנו צריכות זה לעצור ולהסתכל פנימה כדי לשחרר את החסימות שבתוכנו.

כשאנחנו נותנות לתת המודע שלנו להעלות דברים  הרבה פעמים אנחנו מופתעות. הופתעתי לפגוש את המקום שחשבתי שכבר עבדתי עליו כל כך הרבה פעמים. דימוי הגוף שלי.

כשיש לילד שלנו חום, אנחנו מיד נעצור את הכל. נשנה תוכניות. נעניק לו יותר. ממש כמו שלגוף הפיסי יש חום, כך גם לגוף הנשמה. וככל שנייטיב להבין זאת, נייטיב עם עצמנו ועם ילדנו.

יש רגעים ותמונות שנצרבים בתודעה ובזכרון שלנו. מה יש בהם שמאפשר להם את זה? מה יש באותו רגע, באותה תמונה שמלווה אותנו שוב ושוב במהלך החיים?

לא מדובר בלהיות השפחה שלהם. זה לא שהם מתזזים אותי מהבוקר עד הערב. וגם לא שהם מקבלים כל דבר קטן שהם רוצים. 

כשאת מסתכלת על עצמך במראה, עמוק אל תוך עיניך, מה את רואה?  את רואה את הילדה הפגועה שיש שם עמוק בפנים ומפחדת לצאת החוצה? את

כשאני רוצה להתמקד, אני נושמת. כשאני רוצה להבין איך אני מרגישה, אני נושמת. לא נשימה אוטומטית שקורית מעצמה 24/7. נשימה מודעת, עם תשומת לב. שאינה נעשית כלאחר יד.