אתמול בלילה שאלתי את האיש שלי אם זהו, אם אנשים יפסיקו להתחבק עכשיו. תהיתי מתי אוכל לחבק שוב את ההורים שלי. מתי אוכל לחבק את

והנה זה קורה, לאט לאט. הימים הופכים לשגרה לא שגרתית. הם כמו נבנים מעצמם. החיים מגלים לנו מה חשוב ומה לא. מה מצליח ומה לא.

ימים של כאוס. בלבול. חוסר וודאות. טלטלות. קרקע מצויינת לחרדות משגשגות.   אל מול החרדה והפחד המוזנים היטב אני מוצאת את עצמי נזכרת במה שעוזר

אני מרגישה שמערכת היחסים הזו כבר לא טובה לי. אני לא רוצה בה יותר. אבל זה לא עוזב אותי. אני לא מצליחה להוציא אותה מהחיים

תהליכים של יצירה תהליכים של לידה יש כל כך הרבה דברים שמבקשים להתגשם דרכנו ואנחנו לפעמים קשובות לא תמיד לפעמים מצליחות להגשים לא תמיד ולפעמים

אפשר להרגיש בחסרונו של משהו שלא היה לי מעולם? אף פעם לא היה לי סבא טוב בעצם היה לי. אחד. הוא נפטר כשהייתי בת 4.

היום לפני שנה התרחש נס בביתנו. הנס הזה נחווה כטראומה מאוד חזקה עבורי. והיום, בפרספקטיבה של שנה, אני מסתכלת על האירוע הזה ומודה עליו. היום

יש לי דפוס. אם להיות כנה יש לי הרבה מאוד דפוסים. אבל רגע, לא להידחף, אחד אחד בבקשה. יש מקום לכולם. הדפוס הזה, שמעסיק אותי

משבר כתיבה. מ-ש-ב-ר מה זה משבר? ומה זה משבר כתיבה בכלל? אולי זה לא משבר. אולי זו חסימה? מה אני צינור? כן אני צינור. אני

לפני שבוע הייתי בסדנה שנתנה לי הזדמנות להעלות מתוך תת המודע שלי מחסומים שקיימים בי. הרבה מחסומים נחשפו שם. ויש אחד שממשיך ללוות אותי במיוחד.

טוב. אז מסתבר שאני בקטע של הורות. מעסיק אותי. מעניין מאיפה זה בא. פעם פעם כשהייתי סטודנטית לחינוך חשבתי שאני יודעת הרבה. (פעם פעם לפני

אתמול העליתי פוסט לעמוד הפייסבוק שלי. הרגשתי שמה שאני הכי רוצה להעביר דרך התמונה שאני מצרפת אליו הוא את תרדמת החורף החיצונית. המאפשרת חיים פנימיים

השבוע קמנו בבוקר ומשהו בבת שלי לא היה כרגיל. היא תמיד מתעוררת, מעירה אותי ואחרי דקות ספורות מבקשת שאשחק איתה. בת חמש שקמה רעננה כל

כשאת מסתכלת על עצמך במראה, עמוק אל תוך עיניך, מה את רואה?  את רואה את הילדה הפגועה שיש שם עמוק בפנים ומפחדת לצאת החוצה? את