כתוב את הכותרת כאן לגור בירושלים ולהרגיש מחוברת אליה מבפנים. זה מין דבר כזה שיש אנשים שמרגישים. אולי כולם. אולי לא. כמו שיש את האנשים

  בימים האחרונים אני נתקלת בהרבה מאוד קולות שמספרים לי שהחופש נלקח מהם. חברות שמשתפות שהתקופה האחרונה עם הילדים בבית היתה מאתגרת ויחד עם זאת

קצת כמו שאחרי הסערה אפשר ללכת על חוף הים ולגלות את כל מה שנשאר עליו, החוף מתמלא בדברים, שקיות מפורקות, עצים שנסחפו, המון פלסטיק, צדפים,

עם לשים לב או בלי לשים לב עברו להם 42 ימים מאז שסגרו את בתי הספר וביקשו מכולנו להישאר בבית. אבל מי סופרת?   מה

אתמול בלילה שאלתי את האיש שלי אם זהו, אם אנשים יפסיקו להתחבק עכשיו. תהיתי מתי אוכל לחבק שוב את ההורים שלי. מתי אוכל לחבק את

והנה זה קורה, לאט לאט. הימים הופכים לשגרה לא שגרתית. הם כמו נבנים מעצמם. החיים מגלים לנו מה חשוב ומה לא. מה מצליח ומה לא.

ימים של כאוס. בלבול. חוסר וודאות. טלטלות. קרקע מצויינת לחרדות משגשגות.   אל מול החרדה והפחד המוזנים היטב אני מוצאת את עצמי נזכרת במה שעוזר

בכל פעם שאני נזכרת ביצירה של ההודיות, ברגעים בהם הן התחילו לתפוס צורה ושם עמוק בתוך תוכי, אני מתרגשת. הייתי במקום מאוד מורכב בימים האלה.

אני מרגישה שמערכת היחסים הזו כבר לא טובה לי. אני לא רוצה בה יותר. אבל זה לא עוזב אותי. אני לא מצליחה להוציא אותה מהחיים

תהליכים של יצירה תהליכים של לידה יש כל כך הרבה דברים שמבקשים להתגשם דרכנו ואנחנו לפעמים קשובות לא תמיד לפעמים מצליחות להגשים לא תמיד ולפעמים

אפשר להרגיש בחסרונו של משהו שלא היה לי מעולם? אף פעם לא היה לי סבא טוב בעצם היה לי. אחד. הוא נפטר כשהייתי בת 4.

היום לפני שנה התרחש נס בביתנו. הנס הזה נחווה כטראומה מאוד חזקה עבורי. והיום, בפרספקטיבה של שנה, אני מסתכלת על האירוע הזה ומודה עליו. היום

יש לי דפוס. אם להיות כנה יש לי הרבה מאוד דפוסים. אבל רגע, לא להידחף, אחד אחד בבקשה. יש מקום לכולם. הדפוס הזה, שמעסיק אותי

משבר כתיבה. מ-ש-ב-ר מה זה משבר? ומה זה משבר כתיבה בכלל? אולי זה לא משבר. אולי זו חסימה? מה אני צינור? כן אני צינור. אני

לפני שבוע הייתי בסדנה שנתנה לי הזדמנות להעלות מתוך תת המודע שלי מחסומים שקיימים בי. הרבה מחסומים נחשפו שם. ויש אחד שממשיך ללוות אותי במיוחד.