בואי נישאר בקשר
נאמר כבר…

שוב את נעלמת?

יש לי דפוס.

אם להיות כנה יש לי הרבה מאוד דפוסים.

אבל רגע, לא להידחף, אחד אחד בבקשה.

יש מקום לכולם.

הדפוס הזה, שמעסיק אותי כבר כמה חודשים הוא דפוס ההיעלמות שלי.

אני פוגשת אותו באופן החזק והברור ביותר בתוך העולם הזה, שלא ברור לי עד הסוף, שנקרא הרשת החברתית. להלן "פייסבוק".

הפייסבוק הזה. בהתחלה התנגדתי אליו. במשך שנים אמרתי מה לי ולו?

בשלב מסויים פתחתי חשבון. לא פעיל.

אני לא יודעת להגיד מה בדיוק קרה ומתי… הוא הפך לחלק מחיי.

הוא מביא איתו המון למידה. המון אתגר. הוא פותח חלונות למחוזות חדשים. והוא משאבת זמן לא נורמלית.

אני במערכת יחסים מורכבת איתו.

לפעמים נהנית להעביר איתו את הזמן.

לפעמים חשה ממש מיאוס וסלידה.

היתה תקופה בה הייתי ממש בפחד הזה שיש הנותנים לו כבר שם של תסמונת רגשית – הפחד להפסיד את ההתרחשות. הפחד שאם אני לא שם אני לא קיימת.

אני מרגישה שנעשתה שם עבודה משמעותית ונלמדו שיעורים משמעותיים והרבה יותר קל לי מול המקום הזה.

זה שקל לי מול המקום הזה מאפשר לי להיעלם.

זה ככה גם בבלוג.

אני מסתכלת על הבלוג. אני אוהבת אותו. מאוד. הוא שלי. הוא בית. הוא בדמותי.

והפוסט האחרון בו פורסם ב 22.4.17. אי זוכרת את זה. זה חקוק לי. אני אפילו לא צריכה להיכנס לבדוק.

כי מאז שפרסמתי אותו היו נקודות ציון כאלה – עבר חודש וחצי ואמרתי לעצמי, טוב, חודש וחצי זו לא הפוגה נוראית. עברו חודשיים ואמרתי לעצמי טוב חודשיים זה עוד בסדר. ואני מודעת לימים שעוברים. ועברו יותר משלושה חודשים.

אני מודעת לזה שאני לא כותבת בו.

וזה מעניין כי הפוסט האחרון הזה עסק במשבר כתיבה. והוא נפתר. פשוט הכתיבה שלי הופנתה למקומות אחרים. וקצת קשה להתניע מחדש.

פתחתי את הסתימה בצינור וכתבתי את התכנית 21 ימים של ריפוי. כתבתי תוכן של 21 ימים. ואהבתי אותו מאוד.

אבל לא כתבתי לבלוג.

וזה ככה גם בפייסבוק.

אני באה. מספרת. משתפת. משתתפת.

ואז נעלמת.

מרגישה פתאום שאין לי מה לומר. או שמה שיש לי לומר לא מתאים.

או מפחדת ששוב יישאב לי הזמן אל תוך החור השחור הזה.

ואני רוצה ללמוד אחרת.

במהלך השיחה האחרונה שלי עם יעל קריידרמן (שמלווה אותי בבניית המוצרים שלי) היא העלתה את הדפוס הזה. זו לא פעם ראשונה שהוא עולה ביננו. ולא נוח לי איתו.

אז אמרתי לה שזה מטופל 🙂

אני מוצאת שחלק ממה שקורה לי בכתיבה בבלוג היא לטפל בדברים אותם אני פוגשת בתוכי.

אני מאמינה שדרך חשיפת העבודה הפנימית שמתחוללת בתוכי אחרות יכולות להבין איך לחולל את הדברים בתוך עצמן.

זה מאוד חזק בפוסט שמנה ומכוערת, וגם בצינורות.

אני ניגשת למלא את חלקי בעסקה.

לוקחת נשימה עמוקה ושואלת, למה אני נעלמת?

מה מפחיד אותי בלהיות נוכחת? בלומר את שיש לי לומר?

אני מסתכלת על מרחבים נוספים בחיי. האם גם בהם אני הדפוס הזה שגורם לי להיעלם פועל?

אני לא רואה אותו שם. אולי זה תחום עיוור בשלב הזה ואולי זה לא קיים שם.

לאט לאט התמונה מתבהרת.

אני חוששת מצרות עין. אני חוששת מההגדרות שלי את עצמי. מההגדרות שלי ביחס למה שאני עושה. מההגדרות של מה שיש לי להביא לעולם. ואני חוששת מתגובתו של העולם.

זה מעניין, יש כאן הדהוד פנימי לתהליך שמתועד בפוסט צינורות. אבל זה ממקום אחר הפעם.

מרגיש שהוא עמוק יותר.

ניכנס עוד פנימה. זה ישן. זה עתיק. אני מרגישה את הכיווץ בחזה שלי.  אני מרגישה את הנשימה נעשית שטוחה יותר.

הגוף שלי מעלה ומציף טראומה. הגוף בסטרס.

נושמת. יודעת. מתלבטת אם לתת למילים לצאת אל העולם.

נותנת. הרי זה הריפוי. זה השחרור. אם אתן לפחד להשתלט עלי הדפוס יישאר. יתחזק. יתקבע.

אני מכירה את המקום הזה בו העולם מגיב בצורה עוינת למה שיש לי לומר.

אני מכירה את המקום הזה מהחיים האלה. וכן. מחיים אחרים. כמובן.

ציד המכשפות. הנה. כתבתי את זה. ומיד הלחץ בחזה הוקל. ומיד זולגות דמעות.

ואני נותנת לעצמי כמה נשימות של הדבר הזה. של הנכונות לתת לדברים לצאת אל האור ולפגוש את עיניהן של מי שיקראו את הפוסט הזה.

ואני רואה אותו. את הדפוס. מרים את הראש.

את בטוחה שאת רוצה לפרסם את הפוסט הזה?

כן. אני בטוחה.

הפרסום שלו הוא הריפוי שלו.

ואני מודה על כל הזדמנות לריפוי.

תגובות פייסבוק

תגובות

פעם בשבועיים או חודש אני שולחת עדכונים במייל. אם את רוצה לקבל אותם ממני את מוזמנת

בנוסף אולי תאהבי את:

להודות על התודה

בכל פעם שאני נזכרת ביצירה של ההודיות, ברגעים בהם הן התחילו לתפוס צורה ושם עמוק בתוך תוכי, אני מתרגשת. הייתי במקום מאוד מורכב בימים האלה.

להמשך קריאה »

26.12.17 יצירה

תהליכים של יצירה תהליכים של לידה יש כל כך הרבה דברים שמבקשים להתגשם דרכנו ואנחנו לפעמים קשובות לא תמיד לפעמים מצליחות להגשים לא תמיד ולפעמים

להמשך קריאה »
דילוג לתוכן