בלוג

הילדים שלנו לא תמיד רוצים לקבל טיפול. הקשר שלנו אליהם מאפשר לנו לעזור להם בכך שנטפל בעצמנו. בכל פעם שאני משחררת משהו בתוכי אני מאפשרת לילדים שלי לשחרר אותו.

אל ההו'אפונופונו התוודעתי לפני כמה שנים. זה היה נחמד ויחד עם זאת לא ממש תפס אותי. עד יום שישי האחרון בו גיליתי עד כמה זו עבודה עמוקה ומשמעותית. 

אפשר לראות ילדים (שהופכים למבוגרים) שעוצרים את הכעס. אוצרים אותו בתוכם. כי כעס זה לא יפה, לא מוכל, זה לא בסדר לכעוס. מה קורה כשבכל זאת הכעס בא לבקר?

אחיזת אצבעות היא טכניקה נגישה ופשוטה המאפשרת לנו לנקות כאב רגשי, פחד, כעס, חרדה ובטחון עצמי ירוד וליצור במקומם שקט פנימי, רגיעה ושלווה עמוקה.

קפסיטאר. מילה כזו. קצת ארוכה. עם ארומה זרה. כשאני אומרת "זה תרגיל מתוך קפסיטאר…" תמיד יש כמה גבות שעולות למעלה בשאלה. מה? מה אמרת עכשיו?

איך את מקבלת החלטות? אחד הדברים המשמעותיים אותם למדתי לאחרונה הוא לבחון את הדברים דרך המשקל שלהם. זה קל לי או כבד לי? קל – להשאיר. כבד – לשחרר.

הגוף שלנו חכם. חכם מאוד. יש לו את היכולת לרפא את עצמו. אם הוא מקבל את התנאים המיטיבים הוא גם עושה את זה. לפעמים כדאי

להתחיל מההתחלה. יש הרבה התחלות להרבה סיפורים. וגם לסיפור שלי יש התחלות נוספות. ובכל זאת, כדאי להחליט מאיפה להתחיל… נקח את גיל 17 בערך לפני