בלוג

שבוע ביער מילא אותי בהכרת תודה

על הטבע, על הפשטות, על השקט שהטבע מעניק לנו בלי לעשות חשבון. במשך שבוע שלם (כמעט. שבוע מרובה גשמים וסערות של סוף אפריל שלח אותנו אל המחסה של הגן המוכר והאהוב למשך יומיים) ביליתי את שעות הבוקר שלי ביער.זה התחיל

להודות על התודה

בכל פעם שאני נזכרת ביצירה של ההודיות, ברגעים בהם הן התחילו לתפוס צורה ושם עמוק בתוך תוכי, אני מתרגשת. הייתי במקום מאוד מורכב בימים האלה. ולמדתי את כוחה של הכרת התודה. בן הזוג שלי עבר טלטלה בריאותית והמשפחה הקטנה שלנו

מה עושים כשרוצים להתרחק אבל לא מצליחים?

אני מרגישה שמערכת היחסים הזו כבר לא טובה לי. אני לא רוצה בה יותר. אבל זה לא עוזב אותי. אני לא מצליחה להוציא אותה מהחיים שלי.   כולנו היינו שם. רובנו יותר מפעם אחת. החיים עוברים. אנחנו משתנות. גדלות. מתפתחות.

26.12.17 יצירה

תהליכים של יצירה תהליכים של לידה יש כל כך הרבה דברים שמבקשים להתגשם דרכנו ואנחנו לפעמים קשובות לא תמיד לפעמים מצליחות להגשים לא תמיד ולפעמים אנחנו מגשימות ונעצרות שמות ברקס עוצרות לא נותנות לדבר לצאת לעולם כמו לידה שתקועה לידה

גם כשהוא אינו הוא ישנו

אפשר להרגיש בחסרונו של משהו שלא היה לי מעולם? אף פעם לא היה לי סבא טוב בעצם היה לי. אחד. הוא נפטר כשהייתי בת 4. אין לי זיכרונות ממנו. אז אני לא יודעת אם זה נחשב. לא זוכרת תחושה של

כשמשהו חדש נולד

היום לפני שנה התרחש נס בביתנו. הנס הזה נחווה כטראומה מאוד חזקה עבורי. והיום, בפרספקטיבה של שנה, אני מסתכלת על האירוע הזה ומודה עליו. היום לפני שנה ב 5:20 בבוקר התעוררתי משינה בעוד האיש שלי מפרכס במיטה לצידי. זה היה

שוב את נעלמת?

יש לי דפוס. אם להיות כנה יש לי הרבה מאוד דפוסים. אבל רגע, לא להידחף, אחד אחד בבקשה. יש מקום לכולם. הדפוס הזה, שמעסיק אותי כבר כמה חודשים הוא דפוס ההיעלמות שלי. אני פוגשת אותו באופן החזק והברור ביותר בתוך

צינורות

משבר כתיבה. מ-ש-ב-ר מה זה משבר? ומה זה משבר כתיבה בכלל? אולי זה לא משבר. אולי זו חסימה? מה אני צינור? כן אני צינור. אני צינור של ידע. אני צינור של אנרגיה. אני צינור. אז אם אני צינור, ויש לי

שמנה ומכוערת

לפני שבוע הייתי בסדנה שנתנה לי הזדמנות להעלות מתוך תת המודע שלי מחסומים שקיימים בי. הרבה מחסומים נחשפו שם. ויש אחד שממשיך ללוות אותי במיוחד. את השאר אני לא ממש זוכרת. והוא. חקוק. זה מלמד אותי שהוא עמוק. זה מלמד

הפעם הראשונה שלי

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה שחזרו לי גלגול. אני לא זוכרת בדיוק בת כמה הייתי. נראה לי שזה איפה שהוא בתחילת שנות העשרים שלי. היה לי לא פשוט. הגוף שלי התנהג כמו גוף זקן וחולה. והיום, במבט לאחור אני

חום של הנשמה soul fever

טוב. אז מסתבר שאני בקטע של הורות. מעסיק אותי. מעניין מאיפה זה בא. פעם פעם כשהייתי סטודנטית לחינוך חשבתי שאני יודעת הרבה. (פעם פעם לפני זה חשבתי שאני יודעת הכל אבל זה סיפור אחר) סטודנטית לחינוך וולדורף. שחושבת שהיא יודעת

רגעים צרובים

אתמול העליתי פוסט לעמוד הפייסבוק שלי. הרגשתי שמה שאני הכי רוצה להעביר דרך התמונה שאני מצרפת אליו הוא את תרדמת החורף החיצונית. המאפשרת חיים פנימיים עשירים. בחרתי בתמונה הזו. (17.12.2016 – אל תוך החורף וההתכנסות פנימה שהוא מביא איתו מתחילים

מה,אני המשרתת שלהם?!

השבוע קמנו בבוקר ומשהו בבת שלי לא היה כרגיל. היא תמיד מתעוררת, מעירה אותי ואחרי דקות ספורות מבקשת שאשחק איתה. בת חמש שקמה רעננה כל יום מחדש.     הפעם היא ביקשה שנשחק, התיישבנו במיטה ולא היה לה כוח. היא חזרה

תגידי, את אוהבת אותך?

כשאת מסתכלת על עצמך במראה, עמוק אל תוך עיניך, מה את רואה?  את רואה את הילדה הפגועה שיש שם עמוק בפנים ומפחדת לצאת החוצה? את רואה את הלביאה שתעשה הכל כדי לשמור על הגורים שלה? את רואה את הנערה ששונאת

חזרה לשגרה? מה?!

אחרי תקופה של תרדמה בעסק. השקעת זמן בבית.         בילדים.             במשפחה. חופש גדול. מעבר דירה. קליטה בישוב חדש. קליטה בגנים חדשים. ארוע רפואי מטלטל של האיש שלי. חגים. הנה זה נגמר. החגים נגמרו. האיש חזר לעצמו ולעבודתו. ואני… אני

פתאום באמצע החיים לאיש שלך יש מנינגיומה

ממש לפני חודש התעוררתי לפנות בוקר מתנועה לא ברורה בצד השני של המיטה. זה היה האיש שלי. מפרכס. לקח לי רגע להבין מה קורה. קראתי לו. צעקתי את שמו. הדלקתי את האור. התקשרתי למכבי אש. בטעות. ואז למדא.   בת

שחזור גלגולים

פעם פעם כשאמרו לידי את המילה גלגול הייתי מגלגלת את העיניים. אחר כך היתה תקופה שבה קצת הפחיד אותי כל הסיפור הזה של גלגולי חיים ונשמות. מאז עברתי דרך ארוכה.   קיבלתי מחברה את הספר "מסרים מעבר לזמן" והתחלתי להיפתח.

לנשום.

סוף סוף אני מתיישבת שוב לכתוב. התגעגעתי. הרבה זמן לא נתתי לעצמי את הזמן הזה. להסתכל פנימה. לתת לעצמי מילים. וכל כך הרבה קורה כל הזמן. בתוכי ומסביבי. שואלת את עצמי על מה אני רוצה להסתכל עכשיו? מה אני רוצה

לטפל בי כדי לרפא את בתי

ביום שישי אחד היא התקשרה. היא היתה מאוד נסערת. בתה המתבגרת מדאיגה אותה, מסתגרת, מתכנסת, נמנעת ממפגש. הדבר הראשון היה להצליח לראות שניתן לעשות שינוי אבל איך? הנערה אינה משתפת פעולה, היא לא רוצה לשמוע על האפשרות של טיפול ועוד

תודה. הו'אפונופונו.

אל ההו'אפונופונו התוודעתי לפני כמה שנים. כמו רבים אחרים קראתי את הסיפור המרגש על דוקטור אִיהַלֶאַקַלָה היו לן שעבד בבית חולים פסיכיאטרי והצליח לטפל בכל החולים בלי לפגוש אותם ולו פעם אחת ורובם השתחררו. מעורר השראה. במיוחד מהמקום בו אני